כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
דרכים נסתרות
רינת דמארי   גולשת צעירה
סיפורים;
דרכים נסתרות

היא הלכה לאיטה. כאילו הכול מושלם. כאילו היא שוקעת במחשבות שאיש לעולם לא יבין אותן. אישה מוזרה. מה מטריד אותה? היא נראית מהורהרת... כבר כמה ימים שאני רואה אותה ככה. כל יום. באותה השעה. והיא הולכת, כאילו לא התהפך עולמה של ילדה קטנה.


והילדה הזאת היא אני.


                                               * * *


את הימים הנוראים הללו הייתי מעדיפה לשכוח.


זה התחיל משיחת טלפון שקיבלתי בשעות הערב המאוחרות.


"הי רעות, מה קורה?", שמעתי את קולה העליז של אחותי הגדולה אורית.


"הכול בסדר", עניתי לה.


אורית מתנדבת מידי קיץ בקייטנה של חודש וחצי לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ותמיד כשהיא מתקשרת אני יודעת שזה בשביל לבקש רעיונות להפעלת הקייטנה.


"רעות, אני צריכה ממך עוד רעיונות לפעילויות בשביל הילדים בקייטנה, בפעם האחרונה שעשיתי להם את פעילות ה-ODT שהצעת, הילדים מאוד נהנו וקיבלתי הרבה מחמאות..."


דיברנו, החלפנו חוויות והצעתי הצעות. "מה את אומרת אורית?!", אמרתי בסופה של השיחה, "אולי תבואי לבקר? כבר כמה שבועות שאת לא בבית ואני ממש רוצה שתבואי!".


"אבל את יודעת שזה לא יתאפשר לי", אמרה, "כולם פה עובדים כמו משוגעים, קייטנה של חודש וחצי זה לא צחוק!". "אבל תשתדלי!", אמרתי.  "אשתדל", חתמה את השיחה וניתקה.


כעבור שבועיים קבענו שניפגש בתחנה מרכזית בירושלים, נעשה ביחד קניות, והיא תחזור ותישאר יומיים בבית.


בבוקר המיועד קמתי מוקדם, התארגנתי ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס.


                                                 * * *


בשעה היעודה חיכיתי לה. חיכיתי 5 דק', 10 דק', רבע שעה, חצי שעה...


למה היא מתעכבת? חייגתי אליה. "שלום", ענתה אישה לא מוכרת. "שלום, אורית נמצאת? מדברת אחותה רעות". "אה!", ענתה האישה, "אורית נסעה לפני כשעתיים, מסתבר שהיא שכחה את הטלפון הנייד שלה פה בחדר הצוות של הקייטנה, מצטערת...".


"לפני שעתיים? אז למה היא עוד לא הגיעה?!".


"אני לא יודעת, מצטערת...", אמרה האישה וניתקה את השיחה. חייגתי לאמא שלי. אמא אמרה שהיא תנסה להתקשר לחברת ההסעות שבה נוסעת אורית.  כעבור כמה דקות אמא התקשרה ואמרה שהיא תבוא לקחת אותי. "ביררת מה קורה עם אורית?!", שאלתי אותה בנסיעה. "המשטרה חייגה אלינו". אמרה אמא וקולה רעד. "הם אמרו שאורית נפצעה קשה מאוד. היא זוהתה בזכות כרטיס הרב-קו שהיה בכיסה", אמרה בקושי רב. ליבי קפא.


נסענו במהירות לביה"ח בו הייתה אורית. בכניסה חיכה לנו אבא.


לאחר המתנה של כמה דקות יצא אלינו רופא ואמר שכדאי שאמי תישאר בביה"ח עם אחותי. אני ואבי נסענו הביתה שותקים, מבוהלים ומקווים לטוב.       


                                       * * *


כבר למחרת התחלתי לפעול. חילקתי ספרי תהילים במרכזים ציבורים, ארגנתי תפילות ילדים מידי שבת, כל שבוע נערכה עצרת המונית בתפילה לשלומה, נאמרו עליה הרבה פרקי תהילים ודמעות רבות נשפכו על מנת שתחלים. הרגשתי שאורית תחלים ללא ספק. עם כ"כ הרבה תפילות, למה  שלא יקרה נס?!


אבל הכול התנפץ ברגע אחד. כעבור שבועיים מנהל המחלקה זימן את משפחתי לביה"ח והודיע למשפחתי שאורית נפטרה.                      


                                                     * * *


ערב. היום השלישי לשבעה. אחרון המנחמים כבר הלך. יצאתי לנשום אוויר בחוץ. התיישבתי על ספסל מחוץ לביתי. לפתע, הרגשתי שאני לא לבד. הרמתי את ראשי, ואכן לידי ישבה מישהי. האישה המוזרה ההיא שכל הזמן משוטטת ברחובות, שלא ממהרת לשום מקום.


כעבור כמה דקות היא קמה והלכה לדרכה. גם אני רציתי ללכת הביתה, אך לפתע שמתי לב לדף נייר מקופל שמונח לידי. לקחתי את הדף וחזרתי לביתי. התיישבתי על מיטתי ופתחתי את הדף.


"לרעות היקרה", נכתב בראשית הדף. מה זה הדף הזה? מי כתב אותו?!


 בתחתית הדף היה רשום "מעריכה ומחזקת, נחמה". מי זאת נחמה? אני לא מכירה אף אחת בשם זה. התחלתי לקרוא.


"לרעות היקרה,


אולי ראית אותי הרבה פעמים ברחוב, מסתובבת לבד, שוקעת בהרהורים, לא עוצרת לרגע...


שמי נחמה, ואני גרה בסמוך לביתך. לאחרונה שמעתי על המקרה המצער שארע למשפחתך. את יודעת, גם אני עברתי מקרה דומה לשלך. זה היה לפני שנים רבות, אך זה מלווה אותי עד היום. כשהייתי בת 15 הייתי עם אחותי הקטנה במרכז מסחרי גדול ומפורסם. לאחר שהסתובבנו כשעה, אמרתי לה שתמתין כמה דקות ורצתי לשירותים. אבל כשחזרתי לא היה מי שיחכה לי. מחבל ששהה קרוב לספסל בו ישבה אחותי, התאבד, ובמותו הרג ופצע אנשים רבים. בין הפצועים הייתה אחותי. הייתי מודאגת ומבוהלת. אז, לא כ"כ הקפדנו בבית על שמירת מצוות, אך אני הרגשתי שמה שיעזור זה רק תפילות. התפללתי כ"כ הרבה, בכיתי, ביקשתי מעומק הלב. ביקשתי מהרבה אנשים שיתפללו, שיבקשו. אבל זה לא עזר. אחותי נפטרה לאחר ניסיונות רבים להצילה.


הרגשתי רגשי אשמה. הרגשתי שהתפילות היו סתם. אבל לאחר כחודש השתנתה דעתי. בנס גלוי ממש, ניצלתי מתאונת דרכים. הרגשתי שקיבלתי חיים במתנה. בעקבות כך התחלתי להתחזק. הרגשתי שזו הדרך הנכונה.


 רעות יקרה, מכתבי זה, הוא הניחום שלי עבורך.


את עומדת במקום בו אני עמדתי לפני שנים רבות. ה' החליט שתפקידה של אורית בעולם נגמר. זה קשה, אך התפילות הן לא לשווא. לעולם לא נדע איך ה' יבחר "לממש" את התפילות שלנו. עלינו רק להאמין ולבטוח בה' שרואה הכול. "נסתרות דרכי ה'".


מן השמיים תנוחמו.


מעריכה ומחזקת, נחמה".


* * *


נחמה. כשמה כן היא. הביאה נחמה. פתאום אני מבינה את משמעות התפילות שלי, מאישה שבכלל לא הייתה מקיימת מצוות. מאישה שעד היום חשבתי שהיא סתם אישה פשוטה וחסרת עניין...  ועכשיו אני מבינה שגם לאנשים יוצאי הדופן יש סודות משלהם...


                                                    * * *


 עכשיו אני רואה אותה. הולכת לאיטה. לא ממהרת לשום מקום. אבל היא רק נראית מוזרה.


ועכשיו אני יודעת, שהיא שוקעת במחשבות שאיש לעולם לא יבין אותם...


 


מוקדש לעילוי נשמתם של הנערים הקדושים, שכל-כך הרבה תפילות נאמרו לשלומם:


                      גיל-עד שער


                           נפתלי פרנקל


                                אייל יפרח


                      ה' יקום דמם


א אלול התשע"ד 14:25   |  צפיות (904) |  תגובות (3) |  
דירוגדירוג כתבה דרכים נסתרות: 5 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
ממממ (ז' אלול ה'תשע''ד 18:52)
תודה!
רינת (ו' אלול ה'תשע''ד 19:09)
שירה הרטמן (ה' אלול ה'תשע''ד 11:10)
עבור לתוכן העמוד