כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
על גאווה - או שזו לא גאווה?
פסיה ברכה מילר   כתבת פעילה
אקטואליה; ארץ ישראל; בית המקדש; הדרכה; חברתי; יהדות; סיפורים; פנאי ותרבות;

הגאווה מתחלקת לשני חלקים: האחד - גאוות האדם בגופו, והחלק השני - גאוות האדם במעלות החוכמה ובמעשיו. (אורחות צדיקים)


 


הקנאה, כפי ששנינו במאמר הקודם, יכולה להיות מידה שגויה עד מאוד, אך יכולה גם להיות חיובית. שנינו במקרה של פנחס, שאף הקב"ה מודה כי קנאתו היתה חיובית-", הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. "(במדבר כה) .ניתן לראות זאת אף בדברי שלמה-" וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת-כָּל-עָמָל, וְאֵת כָּל-כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂהכִּי הִיא קִנְאַת-אִישׁ, מֵרֵעֵהוּ...   "(קהלת ד). תיארנו בקצרה את המקרה שהובא בבבא בתרא, על אודות שני מלמדים- האם מותר להם לשבת אחד ליד השני והאם אין הם גוזלים לשני את פרנסתו, וראינו את מסקנת הגמרא -" קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא, כב).


במשלי מתואר לנו בפסוק בודד סיכום של מידת הקנאה ביהדות- "אַל-יְקַנֵּא לִבְּךָ, בַּחַטָּאִים:    כִּי אִם-בְּיִרְאַת-יְהוָה, כָּל-הַיּוֹם". (משלי כג).


אך כפי שיודע כל ילד, אי אפשר לקנאות במשהו שאתה לא יודע שקיים, ואי אפשר לדעת האם משהו קיים בלי להוציא אותו החוצה. ומכאן אנו מגיעים למידה הבאה שלנו- הגאווה.


במדרש תנחומא, מתאר לנו רבי שמעון את מקומה של השכינה. הוא מתחיל ב" עיקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג), בא אדם וחטא נסתלקה מן הארץ לשמים...", ומתאר את מסעה של השכינה . על דור הפלגה הוא מציין:"דור הפלגה נתגאה נסתלקה מן רביעי לחמישי ,(מדרש תנחומא, פקודי, ו) ניתן לראות מכאן עד כמה הגאווה היא ערך שלילי, שדבר כמו גאווה הוביל להסתלקות השכינה!


אבל, מה זו בעצם גאווה? הרי במשלי, מתוארת לנו סיטואציה הסותרת את השליליות שבגאווה- "יקר רוח איש תבונה חושך שפתיו משכיל" (משלי י, יט). יקרת רוח, הנראית כקרובה מאוד למדת הגאוה, זוכה אפוא לשבח בספר משלי. אם כך, מהי גאווה הפסולה?


הרי הוכחנו שגאווה היא שלילית, אך זה נוגד את הכתוב במשלי. המאירי מפרש זאת כך: "ואומר כי המדה הזאת חלוקה לארבע מדרגות, הראשונה נקראת בשם גאוה, והשנית נקראת בשם שררה או התנשאות, והשלישית נקראת בשם יקרת רוח, והרביעית בשם סלסול או נקיות הדעת" (חיבור התשובה).


לפי המאירי, יש לגאווה ארבע דרגות:



  1. גאווה, כמו שמסופר לנו עליה במדרש תנחומא.
  2. שררה או התנשאות על אנשים. אנשים המנצלים את מעמדם על מנת להתנשא על העם, ומתילים עליו מרות הערה:יש לשים לב שלא תמיד מודבר במקרה שלילי דווקא, וראה בהמשך.
  3. יקרת רוח- זאת המופיעה בספר משלי,וזוהי כבר גאווה מבורכת.
  4. נקיות הדעת- הרמה הגבוהה ביותר אליה ניתן לרומם את הגאווה. וכפי שנאמר בסנהדרין- "נקיי הדעת שבירושלים שלא היו חותמים אל השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהם...ולא היו יושבים בדין...ולא היו נכנסים בסעודה.." (סנהדרין כג, א). 
    הסיבה שהם לא היו עושים זאת, היא כיוון שלא רצו לחתום עם מי שיכול להיות שהוא פסול לכך. נקיי דעת הם אנשים בעלי מידות טובות, ומיושבים בדעתם שלא רצו להקלע למצב שכזה .


 


המאירי מוסיף על ארבעת הדרגות של הגאווה ואומר כי הגוואה אומנם פסולה, אבל לשררה וההתנשאות כן יש ערך. המנהיגים צריכים להשתמש בהם כדי להשליט סדר על העם, וכדי שיוכלו לכוון אותו לדרך הנכונה. ענווה לא סותרת התנשאות! זהו החידוש הגדול שמביא לנו המאירי. משה רבנו היה הענו מכל אדם, אבל גם היה לו כח לקנא קנאת ה' בעת הצורך הערה:ראו המאמר על מדוע פעל פנחס ולא משה במקרה בנות מואב ולהסביר לעם את טעותם.


 אף לתלמידי חכמים יש צורך : צורך ביקרת רוח. רף בסיסי של כבוד עצמי, שלא יתנהגו בבוטות וקלילות אלא מתוך הכרה בערך עצמם, "שמינית שבשמינית של גאווה",לעטר את עצמו כתג שבקצה השיבולת.



נקיות הדעת היא תכונה הראויה לכל אדם. אדם צריך להכיר את עצמו, להבין את מעלותיו , "אל תהי רשע בפני עצמך". אדם לא צריך להחזיק מעצמו גדול הדור, אבל כן איזושהי רמה בסיסית של הבנה והכרה בערך עצמך.


כי יש לנו במה להתגאות.



השלמות והערות שוליים:


לאורך הדורות, חכמים רבים הביעו סלידה מהגאווה ומההתנשאות.


למשל, רבי ישראל מסלנט , שטען כי " כשאני רואה בעל גאוה, אני מרגיש בחילה עד כדי הקאה."


רבי שלמה אבן גבירול מתבטא אף הוא בחריפות, ואומר " ...מה היא הגאווה? ...שטות שאין בעליה יכול להניחה."


בנוסף לזאת, היתה הערכה רבה לענונתניים. מסופר לנו על הלל, שנאמר עליו : "לעולם יהא אדם ענותן כהלל" (שבת ל עב)..


ילק"ש קושר בין נבואתו היחודית של משה לענונותו- "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (ילקוט שמעוני ישעיהו נז רמז) . אף ישעיה מקשר זאת, באמירתו "כי כה אמר..להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים."


 


אבל איך מגיעים לענווה?


הרמב"ם מסביר כי חובה על האדם ללכת לקיצוניות של שפלות רוח, ולא די ב"דרך האמצע"במידה זו. וזוהי לשונו: " ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ... ולפיכך צוו חכמים "מאד מאד הוי שפל רוח", ועוד אמרו "שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך.(משנה תורה הלכות דעות פרק ב).


 


לסיכום, ניתן לראות כי מידת הגאווה מתחלקת לארבעה חלקיפ סה"כ:  גאווה חיובית (יקרת רוח ונקיות הדעת ) ושלילית (התנשאות), ענווה חיובית (הלל ומשה) ושלילית(לא לפי דעת הרמב"ם.).


 


שנזכה כולנו לגאווה וענווה חיובית!


 


 


 


 


 


 


כד תמוז התשע"ח 00:02   |  צפיות (361) |  תגובות (1) |  
דירוגדירוג כתבה על גאווה - או שזו לא גאווה?: 5 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
אנונימי (י"א תמוז ה'תשע''ט 08:55)
עבור לתוכן העמוד