כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
מסע
יעל האיתן   כתבת בכירה
אקטואליה; בית המקדש; חגים; סיפורים;
מסע

אחרי הביקור אצל הרב נכנסנו לרכב ואבא שלי התחיל בנהיגה לירושלים. "אם רק טיפה אחת נפלה עלי, זה בסדר?", שאל נועם את אבא. נועם זה אח שלי הקטן, הוא יחגוג אחת עשרה שנים ביום הכיפורים הקרוב. "אפילו טיפה אחת של אפר פרה אדומה מספיקה," ענה אבא. הרכב פנה בכיוון החץ המצביע "ירושלים", ואני פתחתי חבילת בייגלה לדרך. שלא נהיה רעבים.


כולם היו נרגשים מאד. אמא קנתה לכולנו בגדים חדשים ולבנים כבר לפני חודש, אבא חסך כסף לקורבנות במשך לא יודע כמה זמן, ואנחנו - הילדים - למדנו במרץ את הלכות החג הקרב.


פתאום הרכב האט ועצר. הרמתי את הראש מהבייגלה וכמעט חטפתי התקף לב. כל הכביש היה עמוס במכוניות צפופות, ולא היה אפשר לראות את הסוף, למרות שהרחיבו את כבישי הגישה. אחרי רבע שעה של עמידה במקום אבא גילה את השמש בחצי הדרך למטה, מה שאומר שצריך להתפלל מנחה, ומהר. הוא יצא מהרכב ודפק בעדינות על חלונות של מכוניות אחרות. תוך כמה דקות חצי מהכביש היה על הרגליים, ויצאתי גם אני להתפלל איתם. תפילה כזו עוד לא יצא לי לשמוע. ריח הקטורת בישם את האוויר בקדושה, קולות של תזמורת נשמעו מכיוון העיר, ואנחנו עומדים ומתפללים מנחה בקול. אחרוני הערבים שנשארו בכפרים עמדו בתימהון בצידי הכביש, חלקם חילקו סוכריות לאנשים הפקוקים. בסוף התפילה כולם אחזו זה ביד זה והתחילו לרקוד. "לנצח על מלאכת בית השם" הם שרו, וגם "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים", וגם "על פסגת הר הצופים אשתחווה לך אפיים". על הכביש עמדו המון נשים, וראיתי את חלקן בוכות מהתרגשות. זו היתה השנה הראשונה שבה לא שרו "לשנה הבאה בירושלים".


סוף סוף הגיע תורנו להיכנס בשערי העיר. היא הבהיקה מניקיון, וזהרה מאור המקדש. כלייזמרים הנעימו את ההמתנה בנגינה מרוממת, ויש לציין שאף אחד מהעומדים בפקקים לא התעצבן אפילו לא לרגע אחד. מין שקט מבורך שרר בירושלים.


אחרי חצי שעה בערך הגענו לתחנה המרכזית. עצרנו בדוכן פלאפל להשקיט קצת את הרעב, והמשכנו בנסיעה לכיוון העיר העתיקה. מוזר לקרוא לה העיר העתיקה, כשעכשיו היא מלאת התחדשות לפחות כמו תל אביב. מרחוק, בולט אפילו יותר מגשר המיתרים, ניצב איתן עמוד העשן, שלא התפזר למרות הרוח הסתווית. לא יכולנו להוריד את העיניים מהנס הזה, וככה מצאנו את עצמנו חונים מחוץ לשער האשפות, בחנייה המורחבת. היא ענקית.


נכנסנו ברגל יחד עם עוד... 1... 2... 3... עשרת אלפים איש בערך, כשפנינו לכיוון הכותל המערבי. הרחבה שלפניו היתה מלאה בדוכני מכירות - יונים, עיזים, שוורים... בחרנו לנו קורבנות מובחרים וקישטנו אותם כהוגן. אחר כך המשכנו עם נציגי מכון המקדש לכיוון הר הבית.


אמנם החג ייכנס רק בעוד ארבעה ימים, אבל אבא שלי צריך להקריב קורבנות במקדש לפני החג, כי בחג עצמו לא יהיה זמן לכלום. היה שם רעש והמולה, אבל שמענו את שירת הלוויים והיא הכניסה בנו רוגע. המקום הזה מופלא כל כך, הרבה ריחות, הרבה צבעים, הרבה רעש...


כמה שעות אחר כך כבר היינו אצל הדודים שגרים בירושלים. הם קיבלו אותנו יפה מאד, ובילינו אצלם את כל הזמן שנשאר עד החג. מדי פעם הלכתי עם בני הדודים לבקר במקדש, והיה מעניין מאד.


ערב יום הכיפורים, ההתרגשות עולה. בצהריי היום עלינו כולנו לבית המקדש. עברנו בידוק טהרה על ידי שומר חייכני, קיבלנו כוס לימונדה מחבורת ברסלברים שהרקידו בכניסה את כל עם ישראל, ונכנסנו למחסן החפצים. קיבלנו מפתח לתא 6754, והכנסנו לתוכו כמעט הכל. גם את הנעליים החדשות.


הלכנו יחפים בבית המקדש, והצום כמעט נכנס. בצד העמידו שולחן קטן עם אוכל, שכל פעם התמלא מחדש על ידי הנשים שעמדו ובישלו. ואז נכנס החג המופלא ביותר שראיתי בחיי.


בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן.


ל אלול התשע"ה 00:00   |  צפיות (226) |  תגובות (0) |  
דירוגדירוג כתבה מסע: 5 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (1 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
עבור לתוכן העמוד