כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
שמחה זה ציווי- פרק ה'
אמונה מאיר   כתבת בכירה צעירה
סיפורים;
שמחה זה ציווי- פרק ה'

נחמה קמה בבוקר בשעה מוקדמת. נזכרת שהיום עליה לקחת בפעם הראשונה את אור-תקווה בתה לגן המיוחד שבעיר הסמוכה. זה הרבה מאמץ להסיעה בכל יום לגן כ-20 דקות אך היא מוכנה לעשות הכל בשביל הילדה המתוקה והמקסימה שלה. תוך כדי שהכינה לעצמה כוס קפה, הרהרה במצב שאליו תיכנס כעת אור-תקווה. עד עתה, הייתה קטנה, ולא ראו את ההתקדמות שלה לעומת התקדמותם של ילדים אחרים. אך כעת במודע הם מצהירים על הבעיה שלה, מסכימים עמה ומשלימים איתה.


נחמה שתתה במהירות את התה הרותח, היא הרגישה צריבה קטנה בלשון אך לא היה לה זמן לטפל בזה. היא ניגשה למיטה של אור-תקווה והעירה אותה בשקט, כדי לא להבהילה. "קומי, חמודה, היום אנחנו הולכים לגן החדש שלך!" אור-תקווה פתחה עיניים "ב-א-מת א-מא?" אמרה באיטיות, אך עיניה של נחמה זרחו. "כל הכבוד!" היא אמרה בהתלהבות "הצלחת לומר את המילים מבלי לגמגם!" כן, א-מ-רתי כ-מו ש-שי-רה לימ-דה או-תי" שירה, קלינאית התקשורת שעובדת עם אור-תקווה לימדה אותה לחשוב על מה שהיא רוצה להגיד, להגיד אותו לפי הברות ובאיטיות וכך לא לגמגם. עד עכשיו אור-תקווה לא הצליחה בכך, ופתאום הפתעה שכזו. "נהדר! לכבוד הכניסה לגן החדש!" נחמה, שהתרגשה מאד לראות את בתה מתקדמת, הבטיחה לה כשיהיו בדרך היא תתקשר לאבא ולקלינאית התקשורת ותספר להם.


תוך חצי שעה היו שתיהן מאורגנות. הן עלו על הרכב המשפחתי ונחמה התחילה לנסוע. הנסיעה הייתה ארוכה, ארוכה מספיק בשביל לדבר עם מי שרצו. בראשונה התקשרה נחמה לבעלה מהטלפון שנמצא תמיד ברכב "שלום!", "שלום! אתן כבר בדרך?", "בטח. יצאנו כבר לפני חצי שעה. אבל תקשיב, יש לנו משהו ממש ממש משמח לספר לך..." "מה?" "אור-תקווה הצליחה לדבר בלי גמגומים בדיוק כפי שהנחתה אותה שירה!" את ההתלהבות של אביה, יכלה אור-תקווה להרגיש דרך הטלפון... זמן רב השתתף אביה בשמחתה וביקש שתדבר איתו, שישמע. "א-בא, א-ני או-ה-בת או-תך" אמרה  באיטיות ושמחה לשמוע את התלהבותו. "את באמת ממש מוכנה לגן", אמר. "כל הכבוד לך!"


הטלפון הא היה לשירה, קלינאית התקשורת, שבזכותה אור-תקווה מדברת ככה. דבר בכלל לא מובן מאליו כשמדובר בילדים הלוקים בתסמונת דאון. "שלום, נחמה" זיהתה שירה את קולה "מה שלומך? ומה שלום אור-תקווה? אתן בדרך לגן?" "שלומנו מצויין, תודה." אמרה נחמה "אור-תקווה הצליחה לדבר כפי שהנחת אותה בפגישה האחרונה." סיפרה לה, "והיא עשתה את זה מעולה!" שירה שאלה "אני על רמקול?" "כן" אמרה לה נחמה. "מעולה!" אמרה והוסיפה "אור-תקווה, כל הכבוד לך! ידעתי שתצליחי! את משתפרת כל הזמן ומתקדמת כל כך מהר!" ובשקט הוסיפה לנחמה "ייתכן שתוכל להשתלב מעולה בבית הספר יחד עם ילדים רגילים. לא בטוח שזה יהיה כבר בכיתה א' אבל אני חושבת שזה בהחלט יקרה. לא כדאי אבל להגיד לאור-תקווה, אני חושבת... שלא תפתח סתם אשליות."


שירה ביקשה מאור-תקווה שתאמר לה כמה משפטים ואחר-כך אמרה "אכן, היא באמת מצליחה! אור-תקווה, כל הכבוד! בשיעור הבא תקבלי פרס". אור-תקווה חייכה מאוזן לאוזן.


הרכב נדם. הן הגיעו לגן.


טז אב התשע"ה 00:00   |  צפיות (542) |  תגובות (0) |  
דירוגדירוג כתבה שמחה זה ציווי- פרק ה': 0: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (ללא מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
עבור לתוכן העמוד