כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
כדאי לסלוח
משה קטן   כתב בכיר
חברתי; חגים; סיפורים;
כדאי לסלוח

שלום חברים. אני אלעזר. אני בן למשפחה דלת אמצעים או בלשון המעטה, ענייה מרודה. למשפחה שלנו אין הרבה כסף, כך שאם כולכם קונים ממתק או הפתעה קטנה לראש חודש, אצלנו זה לא כך. אנחנו במשפחה מקמצים בהוצאות ולא הולכים לירידים או לחנויות, אלא רק אם זה ממש דחוף. רק בקושי רב מצליחים הורי לממן את לימודי בבית הספר ואת לימודיהם גם של 8 אחי. אימי עובדת בתור מעבירת סדנאות והיא לא מצליחה לפרנס ככה את המשפחה, ואבי? לא משנה איפה הוא עובד. זה בכלל לא חשוב לסיפורינו.



 


 



 


טוב, אם אתם לוחצים אז קשה לי להגיד את זה אבל אבי עובד ב..זבל. נו, הזה שתמיד עומד על המשאית ומרים את הפחים אל על. זו לא עבודה כזאת מכובדת בלשון המעטה. תמיד ששאלו אותי במה עובד אבי, הייתי מנסה להתחמק ויוצא בסוף מהכיתה עם לב שבור לאחר צחוק חבריי על עבודתו של אבי. טוב, די לדיבורים וקדימה לסיפור:



 


 



 


הייתה זו תחילת שנת הלימודים. באתי לבית הספר בחשש קל, שחברי ישימו לב לתיקי הבלוי שזו השנה השישית שאני משתמש בה. ספרי לימוד, היו לי מושאלים, ומחברות, מצאתי במחזור. זה לא נעים ככה, אבל אמרתי לכם, אנחנו על סף תהום. מצבנו ממש קשה ואנחנו נחשבים עניים מרודים. התיישבתי בשולחן הכי בודד בכיתה וכבשתי את ראשי בשולחן. בכיתה הייתה אווירה של צחוק. זה סיפר על מעיין שנסע אליו בחופש וזה על פארק מדהים שהלך אליו. לי לא היה לספר כלום. לא הלכתי לפארק, ולא למעיין. הרי להורי אין אוטו לנסוע איתו.



 


 



 


לפתע נכנס אריאל, מי שנחשב כמולך בכיתה, בסערה לכיתה. "שמעו חברים, לא תאמינו מה ראיתי ברגע זה!! אבא של אריאל היה עם הפחים שם ברחוב בן יהודה!! איזה משפחה! האבא עובד בזבל והבן שלו מעצבן כמוהו. איזה מצחיק.". כולם אחזו בבטניהם והתפוצצו מצחוק. אני כבשתי עוד יותר את ראשי שכבר היה כבוש בשולחן. אריאל לא ידע כי שמעתי הכל, הוא חשב לתומו כי ישנתי.



 


 



 


הצלצול נשמע. המשכתי לכבוש את ראשי בשולחן כאילו לא קרה דבר. המורה דיבר ודיבר ופתאום שם לב למצבי. מישהו יודע מה קרה לאלעזר. יש לי הרגשה שמישהו כאן העליב אותו. שקט השתרר בכיתה ואני ידעתי שאם עכשיו לא אתפוס בטחון עצמי ולא אגן על עצמי אז כולם ימשיכו ללגלג עלי. קמתי ממקומי וצעקתי לחלל הכיתה. כן אני יודע מי פגע באלעזר. כל קבוצת הילדים שעמדה בפתח הכיתה והאזינה לדבריו של אריאל פשעה בי, חשבו שישנתי אבל אוזני שמעו וליבי נשבר. האני אשם בעבודת אבי? וגם, אבי סך הכל רוצה לפרנס את משפחתי! אתם יכולים להמשיך לצחוק וללגלג אבל רק תדעו איזה חור עשיתם לי בלב. התיישבתי במקומי ושוב כבשתי את ראשי בשולחן. המורה חשב מעט ולאחר מכן אמר: כיתה יקרה, החודש בו אנו נמצאים הוא חודש אלול בו כולנו צריכים לעשות כפרה. כידוע לכולם אין יום הכיפורים מכפר על עבירות בין אדם לחברו עד שירצה את חברו! את המשפט האחרון המורה כמעט צעק. בכיתה שרר שקט ואז אמר המורה: "מי שפגע באלעזר שלא יחשה ויקום ויתנצל. יום הכיפורים לא מכפר!! אז קדימה, מה אתם בוהים בי. לרגע לא קרה כלום אך אחרי זה רעש גרירת כיסאות אדירה שטפה את הכיתה. לא ידעתי שכל כך הרבה ילדים צחקו עלי והחור שבליבי נפער עוד יותר. לרגע חשבתי, ואם לא אסלח רק אגרום עוד עגמת נפש לי ולכולם. וגם למרות המעשה הרע שעשו חברי הם בסך הכל ילדים שלא מבחינים במעשיהם הרעים. וגם יש לי הזדמנות לסגור את החור בליבי! חשבתי שניה, ואפילו לא שמעתי לבקשות הסליחה הרבות מחברי הכיתה. לאחר רגע החלטתי שאני אסלח. קמתי ממקומי והישרתי עיני לאריאל.



 


אני סולח צעקתי בקול, אבל פעם הבאה תלמדו שכל מצילה אף הקטנה ביותר גורמת כל כך רע שקשה לתאר. סיימתי את נאומי הקצר והתיישבתי. המורה נשא עיני אלי וחייך, אחר לא הוסיף מילה והמשיך בשיעור.



 


 



 


מאותו יום רווח לי, הבנתי שעדיף לא לסחוב אבנים בלב, הרי זה כבד לילד קטן שכמותי, כדאי פשוט להפיל אותם, ולהמשיך בקלות בריצת החיים.


 


כא אלול התשע"ג 00:00   |  צפיות (309) |  תגובות (0) |  
דירוגדירוג כתבה כדאי לסלוח: 0: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (ללא מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
עבור לתוכן העמוד