כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
יציאת סוריה - סיפורו של הרב אבי פרחי חלק א'
נגה בצלאל   כתבת בכירה
אקטואליה; ארץ ישראל; חגים; סיפורים;

את סיפורו המדהים של הרב אבי פרחי שמעתי בשיחה שהעביר.


מבטאו הסורי מסגיר את מוצאו.


הרב אבי, מלא אופטימיות, ציונות ואמונה, טלטל אותנו השומעים בון יאוש לתקוה, בין מוות לחיים.


הרב אבי היה היהודי הראשון שברח מסוריה לגבולות טורקיה בימי משטר חפז אסאד ימ"ש, ובכך פתח צוהר ליהודים רבים לברוח מסוריה.


חלקם עלו ארצה וחלקם הקימו קהילות בארה"ב.


אלברטו פרחי נולד בעיר חלב שבסוריה לפני כשישים שנה. משפחת פרחי היתה ועודנה משפחה יהודית חשובה בתוך קהילת יהודי חלב, שבאותה תקופה היו כלואים בתוך העיר. אין יהודי יוצא ואין בא.


השלטון הסורי בראשותו של חפז אסאד שומר על היהודים בארצו כבני ערובה לכל איום שלא יבוא מצד ישראל השכנה, ולא מאפשר להם לצאת מתחומי ארצו.


בתעודת הזהות של היהודים הוטבעה חותמת גדולה ואדומה – הלאום: יהודי. עם כזו תעודה, אין שום סיכוי לצאת מסוריה באחת הדרכים המקובלות.


יהודי סוריה הוגבלו בהגבלות שונות, כגון: עוצר שהוטל עליהם בלילות, איסור יציאה מהעיר, האיסור ללמוד תורה ועוד, וכן סבלו מרדיפות והצקות מהמוסלמים ביניהם חיו.


לתוך מציאות זו נולד אלברטו, ויחד עם תשעת אחיו לא הפסיקה לקנן בו הכמיהה לציון.


באחד הימים בהיותו נער כבן שמונה עשרה, שהה אלברטו עם אביו ואחיו בבית הכנסת והתפלל מנחה. בתום התפילה ניגש אל אביו שהיה סוחר עשיר זר ערבי, ושאלו האם הוא מעוניין לעזוב את סוריה. האיש טען שהוא יכול להבריח את שני בניו. האב, שחשש שמא הערבי הינו שוטר חשאי של המשטר הסורי ועלול להתנכל לו אם יענה בחיוב, השיב בשלילה. אלברטו ואחיו ראו והחרישו. האח הצעיר עקב אחרי הזר המוסלמי וגילה את כתובתו לאלברטו.


עוד באותו הערב ניצב אלברטו בבית הערבי שנקרא, איך לא? מוחמד, וביקש ממנו שיבריח אותו מחוץ לגבולות סוריה. המבריח נתן לו שהות של 24 שעות להתכונן ו.. להכין את הכסף.


אלברטו מיידע רק את אחיו הצעיר ומבקש ממנו להחביא כריות במיטתו כדי שההורים לא ידעו שברח עד למחרת בבוקר. אז, קיווה, יהיה רחוק ובטוח מגבולות סוריה. את הכסף הוא לווה מהכספת של אחיו הגדול שהיה תכשיטן במקצועו – כקילו זהב- ומשאיר לו פתק – "אשיב בשמחות". אל המבריח הוא מגיע לבדו, מודע היטב לסכנות האורבות לו במידה ויתפס חלילה.


ברגע האחרון הוא מחליט לצרף אליו חבר, את ידידיה, הנדרש אף הוא לשלם סכום מפולפל למבריח.


תוך חצי שעה נכנסים שני החברים למכונית הממתינה להם מחוץ לבית המבריח, לא לפני שמוחמד מקבל את כספם וסופר אותו בחמדנות.


והם יוצאים לדרך.


לשאלתו של אלברטו כיצד יסעו ומהיכן יוברחו, עונה המבריח שיסעו לתחנת הרכבת ומשם יתפסו אותה עד לגבול טורקיה, ממנה יוכלו להגיע לאן שירצו.


כעבור חצי שעה הם מגיעים לרציף, שם מסביר להם מוחמד כיצד "תופסים" את הרכבת: ברגע שהרכבת מתחילה לנוע הם יצאו מהאוטו, יקפצו עליה ויתפסו בקרונות, וכך יסתננו לרכבת, שכן יהודים לא יכולים לקנות כרטיסים לרכבת. אלברטו וידידיה הנדהמים מן התוכנית מתלבטים האם להניח לחלום ולשוב הביתה, אך לבסוף הם מחליטים להמשיך לביתם האמיתי – בישראל. הם  נאלצים להקשיב למבריח, ואכן ברגע שהרכבת מתחילה לנוע – הם רצים אחריה, קופצים ונאחזים בה.


דרך חלון צדדי הם מצליחים להשתחל לרכבת, ומוצאים עצמם בתוך קרון חשוך וקר, שם הם יושבים וממתינים לסיום הנסיעה בחרדה שמא יתפסו.


לא עוברות חמש דקות, ודלת הקרון נפתחת בחריקה. שלושה קצינים סורים מסנוורים בפנסיהם את ה"מסתננים". הבריחה התגלתה מהר מהצפוי..


ראשית שואלים הקצינים  את המבריח מה מעשיו בקרון זה והיכן תעודותיו. המבריח מתנער מהנערים שבחסותו, מראה את תעודותיו ומתנצל שהגיע לרציף בדקה האחרונה וכיוון שלא רצה להמתין שלושה ימים לרכבת הבאה, זינק על הרכבת בשניה האחרונה. הוא הביע את נכונותו לשלם על כרטיס בתום הנסיעה.


תורו של אלברטו הגיע. הפנס כוון לראשו.


אלברטו לא עבר שום הכנה מה לענות במצב כזה, ונאלץ להמציא סיפור על סב חולה בכפר בגבול טורקיה אליו הוא נוסע, ואף הוא פספס את הרכבת.


גם ידידיה סיפר על סב חולה. הנערים הפכו לאחים.


אך הקצינים הסורים לא קנו את הסיפור הבדוי. הם אחזו בראשו של מוחמד המבריח והטיחו אותו בקיר הברזל של הרכבת שוב ושוב. הם הביטו ביהודים בשטנה, סיננו "בגבול כבר נטפל בכם" ועזבו את הקרון לחפש אחר יהודים נוספים המנסים לברוח.


באותה עת, אדם שנתפס מבריח יהודי מחוץ לגבולות סוריה, היה נתלה בחוצות דמשק, ואת היהודים אותם הבריח היו מענים עד מוות בעינוייהם הידועים לשמצה של הסורים האכזריים.


לאחר שהמבריח התעורר מעלפונו פנה אליו אלברטו בדרישה כי ינסה לעשות השתדלות כלשהי  למענם, קרי- ישחד את החיילים. הם נפרדו מעוד שרשרת זהב. הם סיכמו ביניהם כי אם לא יחזור המבריח בקרוב – יקפצו הנערים מהרכבת הדוהרת במהירות מאה קמ"ש, וכך אולי ינצלו.


שעה וחצי עברו מתוך שעתיים וחצי צפויות של נסיעה, והמבריח אינו חוזר. אלברטו וידידיה מביטים בחלון בחרדה, ומתכוננים לקפיצה.


דלת הקרון נפתחת. בפתח מוחמד, מבטו מרגיע.


בתום הנסיעה ירדו שלושתם מן הרכבת, והחיילים המשוחדים – העלימו עין.


כעת עמד בפניהם האתגר הבא – מעבר הגבול. המבריח הצביע על גדרות התיל והסביר, שכעת יעברו את הגדר ויצעדו על הרים וגבעות עד שיגיעו לטורקיה.


כשהתקרבו, קידמו את פניהם שלטי: "זהירות, מוקשים!" במספר שפות. אלברטו נאלץ להתווכח עם המבריח שימצא להם דרך אחרת לעבור את הגבול. מוחמד הסכים לנסות תמורת.. אתם יודעים מה. שרשרת הזהב האחרונה שנותרה להם, היכתה בסנוורים את עיניהם של שומרי הגבול, ולאחר כמה שעות עברו אלברטו וידידיה את הגבול ללא מילה מצד החיילים. כעבור מספר דקות הגיעה מונית מבהיקה ואספה אותם אל חיקה.


בתחילה המבריח סיפר להם שיביא אותם אל שגרירות ישראל בדמשק, אך כאשר החלו להכנס לטורקיה, גילה להם כי המרחק בין השגרירות לגבול הוא 24 שעות נסיעה במונית בדרכים העוקפות את המחסומים, אי לכך הוא תכנן להורידם באחד הכפרים בדרך. שיתוף הפעולה בין סוריה לטורקיה בנוגע ליהודים שניסו להמלט היה להם לרועץ. גם בטורקיה הם לא היו בטוחים.


באחד הכפרים, עדיין קרוב לגבול, ניצב לפתע למולם מחסום חיילים באמצע הכפר. הם הבינו שעלו עליהם וכעת מחפשים אותם. המבריח אמר לנהג שיסע לאט לקראת המחסום, וברגע האחרון יתן גז, ידרוס את החיילים ויפרוץ קדימה. אך הנהג חס על רכבו שיפגע מכדורי החיילים, וכאשר הגיע למחסום – נעצר. החיילים הורידו את הנערים מהרכב וערכו חיפוש על בגדיהם. רק לאחר שהמבריח שילם להם שוחד – שוחררו.


לפתע החל המבריח להתחרט. הוא פנה לידידיה ואלברטו ואמר להם: "את כל כספי איבדתי בדרך. חטאתי לעם הסורי בכך שהברחתי אתכם. מחר אתם תתגייסו לצבא היהודי ותבואו עם הטנקים להרוג את כל משפחתי בחלב. אני מוכרח להחזיר אתכם"... כעת היה זה תורם לשכנע את המבריח להמשיך. הם טענו כלפיו שהם בכלל בדרכם לארצות הברית, ולא ילחמו בו כלל. לבסוף סיכמו עם מוחמד שיביא אותם לידי יהודים בטורקיה ואז יפרדו.


הם המשיכו בנסיעה, ובאחד מן הכפרים בדרך זיהו מבנה הנראה כבית כנסת. היה אז יום שני, באחת משעות הבוקר המוקדמות, והם המתינו עד לשעה שמונה לראות האם יגיעו יהודים לבית הכנסת, שהיה ללא מזוזה. אפס.


לקראת שמונה התקרב לכיוונם אדם זקן, והם שאלו אותו על המבנה הנטוש. הזקן המוסלמי סיפר כי זהו בית כנסת הפעיל רק בשבתות. הוא אף הורה להם על בית של משפחה יהודית הדרה בכפר. כאשר נכנסו פנימה הופיעה שם בחורה צעירה והחלה לצעוק מפחד. הם ניסו ללא הצלחה להשתיקה לפני שתגיע כל המשטרה הטורקית ותתפוס אותם...


המשך יבוא.......


ג אייר התשע"ו 21:15   |  צפיות (794) |  תגובות (1) |  
דירוגדירוג כתבה יציאת סוריה  - סיפורו של הרב אבי פרחי חלק א': 5 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (4 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
מרדכי (ז' אייר ה'תשע''ו 23:55)
עבור לתוכן העמוד