כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
"קווה אל ה'"
אילה זומר   כתבת
אקטואליה; ארץ ישראל; בית המקדש; חגים; יהדות; סיפורים;
"קווה אל ה'"

 


 אז עוד גרנו בירושלים, אני בעצמי לא כ"כ זוכר את התקופה ההיא אבל אמא סיפרה לי עליה. לפני שהתחיל המצור היו לנו חיים שמחים ושלווים. חיים של משפחה צעירה ורעננה - זוג הורים שזה לא מכבר התחתנו וילדו אותי, הבן הבכור ואת שירה, אחותי הקטנה. אבל אני זוכר רק את המצור- הרעב הכבד, התחינה לאוכל, ולו קליפות. הניסיון הנואש להישאר בחיים. הילדים הרעבים מתגלגלים ברחוב, על סף התמוטטות ומבוגרים על סף מוות או מתים גם הם לא חסרו. אלו היו מראות קשים. מנקודת מבט של בן אדם מבוגר היום, אני יודע שאלו לא מראות שילד בן חמש אמור לראות. עד היום עוד לפעמים רודפים אותי סיוטים מהזוועות האלו. בגלל זה כ"כ שמחתי שנגמרה המלחמה, ובתור ילד קטן לא הבנתי את ההשלכות של זה שהפסדנו- הביקורים בבית המקדש חסרו לי מאד, כמובן וכששאלתי את אמי למה אנחנו לא עולים אליו כמו פעם היא רק היתה מביטה בי בחיוך של צער ואומרת: "בני, קיבלנו מאת הקב"ה מתנה נפלאה, אך באשמתינו היא נלקחה מאיתנו. אני מאמינה שיום יבוא ונקבל אותה בחזרה, כי אבא תמיד סולח לבניו..." היתה אומרת ומסתכלת אל עבר האופק. ממרחק של שנים הבנתי כמה אמי התבגרה בשנים ההן של המצור. מכלה שמחה וצעירה היא הפכה לאלמנה המטפלת בשני ילדים. קמטים נוצרו סביב פיה ועייניה, קמטים של בכי, לא של צחוק.  גם אני התגעגעתי לאבא, לאחר שנהרג במלחמה, אבל די מהר שכחתי אותו וכראוי לילד קטן, עברתי להתמקד בחיים החדשים שלנו. ניצלנו, נותרנו בחיים יחד עם שארית הפליטה ונבוכדנאצר הכתיר את גדליהו בן אחיקם, שהיה בין האנשים הצדיקים והישרים ביותר עוד בתקופת המצור, למושל עלינו. עברנו למצפה. בנינו בית, אני הייתי כבר מספיק גדול בשביל לעזור לאמא שלי ולדוד שלי, יוחנן, שהיה מפקד הצבא, לבנות אותו. התחלנו אפילו לגדל מטע. היה נדמה שהחיים חוזרים למסלול. שירה אחותי התחילה לדבר וללכת. אספנו רגעים קטנים של אושר אחרי המלחמה. גדליהו הנהיג אותנו בתבונה ובעזרתו של הנביא ירמיהו, שארית הפליטה של עם ישראל, שבורים ומרוסקים מבפנים ומבחוץ, החלו להשתקם. אפילו האמנו שאולי ה' יחזיר את בית המקדש. גם העם שבגלות, ובתוכם כל קרובי משפחתינו וחברינו חוץ מדוד יוחנן, יחזרו. התקווה והאופטימיות החלו לזרוח כמו קרניים של שמש מתוך האפלה בשעות הראשונות של היום.  ידענו שהזמן הכי חשוך בלילה הוא הדקות שלפני עלות השחר והאמנו שאת הזמנים החשוכים כבר עברנו ועכשיו יתחיל האור. אבל, מסתבר שטעינו. 

כולם היו מרוצים משלטונו של גדליה חוץ מקבוצת אנשים, "המחתרת" קראנו להם, ששאפה להמשיך את המלחמה ולגרש את הכובש, בעזרת עמון ומצרים, וראתה בגדליה בן אחיקם "בוגד" ו"משתף-פעולה" עם האויב. הם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה. מנהיגם היה ישמעאל בן נתניה, נצר לשושלת המלוכה, שגם בתקופת החורבן נודע כאדם קנאי ועקשן. כולנו ראינו את זעמם על גדליה שאותו לא ניסו להסתיר אך לא צפינו שזה ידרדר עד כדי כך...

אני זוכר, כמה ימים לפני שזה קרה, את דודי יוחנן, מפקד הצבא ואחד מהאנשים הנאמנים ביותר לגדליה, נכנס לביתינו, נוחת על הכורסא ונאנח. אמי מיהרה לגשת אליו עם כוס קפה ביד אחת ועוגה בידה השניה ולשאול אותו מה קרה. במבט שני הוא נראה חיוור ותשוש, ושקי שינה מתחת לעיניו. אמי התיישבה מולו, מוכנה להקשיב. דוד יוחנן תמיד היה אורח רצוי בביתינו, יחסו לאמי היה של כבוד והערכה, ואילו אני הערצתי אותו. את הדוד הגדול שלי, האמיץ, שנלחם. הדוד שהרים אותי על ידיו ובצחוק אדיר הניף אותי כלפי מעלה. הוא היה אחיו של אבא ובשבילי הדבר הקרוב ביותר לאב שידעתי. לכן הצטערנו כולנו לראות עד כמה תשוש הוא נראה אך כשפתח בסיפורו צערינו הפך לבהלה של ממש. "הוא לא מוכן להקשיב לי!!" הוא גנח בתיסכול. "מי? למה?" שאלה אמי. "גדליהו. הוא יותר מדי בטוח באחדותו של עמ"י ומתעלם מהאזהרות החוזרות ונשנות שלי. הגיע לאזני מידע מגורמים מוסמכים על כך שישמעאל בן נתניה הולך לרצוח את גדליה בימים הקרובים. ואילו גדליה אפילו אינו מוכן לשמוע!! אומר שזה לשון הרע על עמ"י  ושאינו מוכן לשמוע דבר רע על יהודי עובד ה'. זאת הצרה כשאתה צדיק מדי." גנח דודי שבשלב הזה כבר הסתובב בחדר ומרט את זקנו ושפמו לסירוגין. " עתיד כל העם תלוי בו, זה לא הזמן לדון אנשים לכף זכות!! ומילא היה מסכים לתגבר את האבטחה סביבו, אך אפילו את זה הוא לא הרשה לי! אמר שהוא אינו מוכן לחשוד ביהודי כשר... אני לא יודע מה לעשות!" אמר דודי בגניחה אחרונה תוך שהוא צונח על הכורסא שוב. אמי גם היא נראתה אובדת עצות. אני לא כ"כ הבנתי, רק הבנתי שמשהו מטריד את דודי האהוב יוחנן וקיוויתי שאמא תוכל לעזור לו. הרי היא אמא, ותמיד יש לה מה לעשות. כשאנחנו חולים היא מכינה לנו את תה הקסם שלה וישר אנחנו מבריאים. מחשבות של ילד קטן... ולכן כשראיתי שגם אמא לא יודעת מה לעשות, התחלתי לדאוג באמת. בלילה, כשהשכיבה אותי לישון, ביקשתי ממנה שתסביר לי במה מדובר אך היא אמרה לי שזהו אינו עניין לילדים בגילי. "בבקשה" ניסיתי לשכנע אותה, "אני כבר ילד גדול ואת יכולה לסמוך עלי שאני לא אספר לאף אחד. חוץ מזה זה לא יכול להיות יותר גרוע מהיום שבו אבא מת, נכון?" והבטתי לתוך עינייה. " טוב, אני אספר לך" היא אמרה וליטפה את ראשי. "יוחנן מפחד שיקרה משהו רע לגדליה, מנהיגנו, ואנחנו נישאר ללא רועה לשארית צאן עם ישראל" היא אמרה. לא כ"כ הבנתי את הדימוי של הצאן. אני לפחות לא ראיתי את עצמי בתור כבשה. כששאלתי את אמי על כך היא רק חייכה והסבירה לי את כוונתה. כשהבנתי שאלתי: "אמא, אם לא יהיה לנו מנהיג, את יכולה להיות המנהיג, לא? הרי את חכמה וחזקה!" אמרתי ועשיתי שריר בידי הקטנה. אמא רק חייכה, כיסתה אותי בשמיכה, נתנה נשיקת לילה טוב ויצאה מהחדר. 

חמישה ימים אחר כך, ביום ג' תשרי, אחרי שחגגנו את ראש השנה וכבר התחלנו להאמין שהכל יהיה בסדר, זה קרה. אני עוד זוכר את היום הנורא הזה אילו הוא קרה אתמול. שיחקתי עם חבר בחמש אבנים בחצר ביתנו כשלפתע נשמעה זעקה. מיהרנו לברר מהיכן מגיע הקול ומצאנו את עצמינו נוהרים בעקבות התקהלות של אנשים אל עבר ביתו של גדליה. גופה נחה שם, מכוסה בסדין ואילו לידה עמד יוחנן דודי ונראה שבור. "אוי לנו! חרבה עירנו! גלינו מבית מקדשינו! לא נותרה עוד תקווה! גדליה נרצח על ידי ישמעאל בן נתניה! עברו הבשורות בקהל. כשהקהל ההמום קלט את רוע הגזירה התחילו בכיות המוניות מלוות בזעקות שבר, כינוסי תפילה ומספר קבוצות שהתארגנו על מנת לרדוף אחרי הרוצח השפל. אף אחד לא הצליח להשתלט על המהומה וגם אף אחד לא ניסה. כולם היו מלאי יגון. העובדה שהרוצח היה יהודי עוד לא נקלטה במוחנו. מה אומר, לא היה נתפס בעינינו שיהודי יהרוג יהודי. אך לאט לאט עיכלנו את האמת המרה... זהו סופה של שארית הפליטה בארץ ישראל. סופה של התקווה שנותרה לעם היהודי לשוב לארצו. חורבן הבית הושלם. שארית הפליטה התפזרה.

היום אני כבר בן 38, נשוי לאשה מדהימה ואב לארבעה ילדים חמודים. החיים בבבל מעולם לא נראו ולא יראו טבעיים עבורי כפי שהם נראים לילדי, שזו ארץ הולדתם והארץ שבה גדלו. אני עוד מאמין שבקרוב נחזור לארצנו ובית המקדש ייבנה, במהרה בימינו אמן! "קווה אל ה', חזק וייאמץ לבך וקווה אל ה'."

 


ל אלול התשע"ה 00:00   |  צפיות (897) |  תגובות (5) |  
דירוגדירוג כתבה "קווה אל ה'": 5 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (9 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
דוד קשתיאל (י"ט תשרי ה'תשע''ו 13:17)
תודה רבה!!
אילה זומר (ז' תשרי ה'תשע''ו 23:15)
הודיה המדריכה:) (ז' תשרי ה'תשע''ו 18:42)
מאלף פשוט יפה היא יכול להוציא ספר. רק התחלתי לקרוא ונמשכתי עד הסוף:)
אאא (ז' תשרי ה'תשע''ו 15:54)
אאא (ז' תשרי ה'תשע''ו 15:52)
עבור לתוכן העמוד