כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
האיש והתסמונת
רינת דמארי   גולשת צעירה
חברתי; סיפורים;
האיש והתסמונת

כאשר אני מביט שלושים שנה אחורה, אני מבין פתאום משמעות עמוקה יותר, ברורה יותר.אני מבין שהמאמץ היה שווה את זה. שזה היה כדאי. לעולם לא אשכח את הימים ההם. את האדם ההוא.


 


* * *


 


היא ליוותה אותי בכל אחת מתחנות חיי. החל מילדות ועד היום. לעיתים היא התקבלה בקרב אנשים, במין מבט מרחם, ולעיתים בצחוק שטני או פגיעה מילולית. התסמונת הייתה חלק בלתי נפרד ממני. תסמונת טורט. אדם שיש לו תסמונת טורט, יפלוט קולות רמים ומעוותים כל כמה זמן. וכך סבלתי. כשהורי קיבלו את הבשורה שלבנם יש תסמונת טורט, הם נבהלו בהתחלה, אך החליטו שאין זו סיבה שלא אהיה ילד רגיל ככל הילדים.


 


בהיותי קטן, כשהייתה אמי יוצאת איתי לטיול בפארק, היו ילדים ומבוגרים כאחד מביטים בתדהמה בילד שראשו נע מצד לצד ופיו מפיק קולות מוזרים. לגננת היה קשה מאוד להסתדר עם הילד שנוטה להתרגז בקלות, ושהתסמונת מפריעה לשפיותו.


בלימודיי בבית הספר היסודי, הייתי חוזר הביתה עם דמעות בעיניים. המורה לא הייתה מסוגלת לסבול את חוסר הריכוז של התלמידים שנגרם עקב הקולות שהיו נשמעים במהלך השיעור בכיתה, ובהפסקות הייתי סובל מהשפלות וצחקוקים מצד התלמידים. לאחר הסכם עם המנהל, עברתי לבית ספר מיוחד, בו נשארתי עד סוף חטיבת הביניים. גם שם לא היה לי טוב, המצב הלימודי והחברתי היה גרוע ביותר, והעובדה שהייתי בן יחיד להורי רק עשתה אותו גרוע יותר-הרגשתי בודד. כמעט לגמרי. 


 


וכך זה נמשך – עד לתיכון. במשך כל החופש שלפני כיתה ט', הורי חיפשו בי"ס אחר שלא יהיה לי רע, גם לא לסובבים אותי. הורי כמעט והתייאשו מלחפש. לבסוף, הורי הזמינו שיעורים פרטיים, אך כעבור זמן קצר הם נאלצו לחפש מורה חדש, כי המורים היו מתייאשים ממני מהר מאוד. וכך סיימתי כיתה י"א עם השכלה ברמה של ילד בכיתה א'.


 


* * *


בשעת לילה מאוחרת נשמעו דפיקות על הדלת. "תלך לחדר שלך בבקשה" "למה, אבא?" "יש לי שיחה חשובה בסלון, וחוץ מזה כבר מאוחר" "אוף...זה כל-כך אישי?" "לילה טוב"


 


השארתי את הדלת פתוחה קצת, ושמעתי חלקי משפטים. "אתה בטוח שתצליח, ומה אם לא?", שמעתי את אמא. "אני יכול רק להשתדל ולעשות ככל יכולתי, אם כמובן תתני לי הזדמנות...", שמעתי קול זר. "אנו מקווים שתצליח" "אתה התקווה האחרונה בשביל הבן שלנו..." "אני אצטרך כמה שבועות לפני תחילת הלימודים בשביל היכרות והכנה" "תודה, תודה רבה..."


 


* * *


 


וכך הכרתי את אלירן. בחור מוכשר מאוד. בהיכרותו איתי סיפר לי שלמד באוניברסיטה יוקרתית ומפורסמת, וסיים בהצטיינות. בצבא עבד במשרה בכירה וחשובה, והיום הוא מורה להוראה מתקנת. רק משהו אחד הפריע למושלמות – העובדה שלאלירן יש תסמונת טורט.


 


* * *


 


כשאלירן סיפר לי את סיפור חייו, הרגשתי שהוא מספר לי את סיפור חיי. גם הוא כילד, ולאחר מכן כנער, ספג השפלות, ולימודיו נדחקו הצידה בעקבות התסמונת שלו. אבל כשהגיע לכיתה י"ב, הוא ידע שהוא יעשה כדי להיות רגיל, כמו כולם. הוא פשוט לא היה יכול לסבול יותר. הוא לא נח לרגע. את כל זמנו הקדיש ללימודים. הוא לא נתן לתסמונת להכריע אותו. הוא ציין שהוא חייב טובה מיוחדת למורה שלו, שנתן בו אמון ועשה הכול כדי שיצליח. בלעדיו, כך אמר, הוא היה תקוע כל חייו באותו מקום. "ולכן", אמר, "כששמעתי על ילד שיש לו תסמונת טורט שמצבו כמו שהיה מצבי שלי, שזקוק בסה"כ לדחיפה קלה ולתמיכה, ממישהו שיכול להבין אותו, פניתי להוריך והצעתי לנסות לעזור לך. כל כך התרגשתי. המחשבה שיש בעולם מישהו, מלבד הורי, שלא צוחק עלי, אלא בסה"כ רוצה שאהיה רגיל, ככל הנערים בני גילי. אומרים שאדם, רגע לפני שנפטר מהעולם, תמונות חייו מתחילות לרוץ מול עיניו. כך גם אני הרגשתי. תמונות כואבות החלו עולות מול עיני. הרגשתי שחיי הסבל באים לקיצם, ונפתח שער חדש לחיים אחרים, מנוצלים וטובים.


 


 ימים כלילות ישבתי ולמדתי. אלירן היה יושב ומסביר לי כל דבר, עד שנקלט היטב במוחי. מידי פעם היה אלירן מביא מורים מקצועיים, אך בעיקר היה הוא בעצמו מלמד אותי. במקביל, השתלבתי בחברה. התחברתי עם בני גילי, שנוכחו לדעת שאיני ילד עד כדי כך מוזר ושונה... הייתי מבלה עם חבריי בזמני הפנוי, אך לא הזנחתי את הלימודים, והייתי לומד בחריצות וממלא את המטלות הלימודיות. וכך הגעתי לסוף כיתה י"ב, כשבמשך שנה אחת בלבד, השלמתי כמות חומר של לימוד של ארבע שנים. אפשר לומר, שכנגד כל הסיכויים, עשיתי את הבלתי אפשרי...


 


גם לאחר שהמשכתי לצבא, שמרתי על קשר עם אלירן. בצבא הייתי בחיל האוויר, בתפקיד חשוב, שגם אדם בעל תסמונת טורט יוכל בצען על הצד הטוב ביותר... את הלימודים באוניברסיטה סיימתי בהצלחה רבה, עם הרבה נחת מצד ההורים. וגם מצד אלירן. לא היה מאושר ממני בכל העולם. זה לא היה מובן מאליו לעשות דבר כזה. אבל כוח רצון זה כוח ששום דבר אינו יכול לעמוד בפניו.


 


* * *


 


כאשר אני מביט שלושים שנה אחורה, אני מבין פתאום משמעות עמוקה יותר, ברורה יותר. אני מבין שהמאמץ היה שווה את זה. שזה היה כדאי. לעולם לא אשכח את הימים ההם. את האדם ההוא. 


יא תשרי התשע"ה 00:00   |  צפיות (782) |  תגובות (5) |  
דירוגדירוג כתבה האיש והתסמונת: 5 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (3 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
רינת!!!!! את כותבת מהמם... נשיקות!!!
דינה (י"ח חשון ה'תשע''ה 21:25)
ראשית בן שעיה (כ"ז תשרי ה'תשע''ה 15:18)
זה בדיוק מה שאלתי... רואים שהסיפור שונה!!
משה קטן (י"ג תשרי ה'תשע''ה 20:30)
רינת (י"ג תשרי ה'תשע''ה 19:16)
ראית את הסרט, "בחזית הכיתה"? נראה שסיפורך מבוסס עליו.
משה קטן (י"ב תשרי ה'תשע''ה 22:07)
עבור לתוכן העמוד