כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים
בין כסה לעשור
אילה זומר   כתבת
חברתי; חגים;
בין כסה לעשור

היא עברה על הרשימה שוב. הכל היה מסומן בווי. היא נשפה בהקלה. "סוף סוף סיימתי לבקש סליחה מכולם, עכשיו אני יכולה לפתוח דף חדש, החל מיום כיפור, אני אפסיק לפגוע, לרכל ולהעליב בעז"ה" קל להגיד, קשה לעשות. אבל באותו רגע היה נראה ליעלה שהיא יכולה לעשות הכל. היא התכוננה לישון ונכנסה למיטתה, מחר יומיים לפני יום כיפור והיא ידעה שהלילה תישן בשלווה. אך לא כך היה. היא התהפכה במיטתה, שינתה תנוחה ושוב חזרה על כך בסדר הזה, ועדיין לא הצליחה להירדם. משהו הטריד אותה, והיא ניסתה להבין מה. היא הרימה את מבטה אל השולחן המבולגן, כשלפתע נתקלו עיניה במחזיק מפתחות בצורת נעל שהיה מוצמד אליו פתק ובו הכיתוב "שנתחיל ברגל ימין". לפתע היא נזכרה בהכל. זה היה בתחילת שנה שעברה, כאשר המנהלת נכנסה לכיתתן והכריזה על בואה של המורה החדשה: "קוראים לה ספיר והיא מורה מעולה. למעשה, אחת מהטובות ביותר בבית ספרינו" אבל הן התאכזבו. הרי כולן ידעו שהמורה הדס היא הכי מצחיקה וחמודה והתאכזבו כששמעו שלא הן יקבלו אותה. פטפוטיהן הפכו סוערים והן אפילו לא שמו לב כאשר המורה ספיר נכנסה. תרמה לזאת גם העובדה שגובהה של המורה החדשה לא עלה על מטר וקצת. כאשר סוף סוף הצליחה המורה למשוך את תשומת ליבן של הבנות היא זכתה בלא יותר מאשר מבטי בוז ותמיהה על חוצפתה של המורה שהעזה להפריע לשיחתן. כאשר התיישבו במקומותיהן הן החלו לעסוק במגוון עיסוקים שונים, מלצייר ועד לגרד את השולחן עם סרגל. המורה ספיר ניסתה לשווא ללמד, ללא הצלחה יתרה. למעשה, ללא הצלחה בכלל.


וכך זה המשיך כל החצי הראשון של השנה: רכילויות על המורה "שלא מצליחה להשתלט על הכיתה שלה ולא יודעת ללמד" מאחורי גבה וגם לפניה. המורה דווקא ניסתה לקנות את ליבן והייתה מחלקת צ'ופרים מיוחדים, קטעים מעניינים לקריאה ומדי פעם הייתה עושה שיעור כיף, אך כל אלו לא הועילו לה והיא המשיכה לזכות באותו יחס מזלזל מצד הכיתה שלה, ובהמשך גם משאר בית הספר. היא ניסתה כל שיטה שהיא, עונשים וויתורים, ניסתה להיות נחמדה וכשזה לא עבד עברה להיות קשוחה, אך גם זה זכה לכישלון חרוץ, ורק הגביר את הזלזול של הכיתה. באזור חודש אדר, באמצע השנה, הפסיקה המורה ספיר לבוא ללמד. במשך כמה שבועות עוד הסתובבו שמועות אודותיה אך ככל שחלף הזמן זיכרונה של המורה ספיר התפוגג מלב כולן. בהמשך השנה המורה הדס עברה ללמד אותן וכולן שמחו.


 


בעודה מתבוננת במחזיק המפתחות התמים בצורת הנעל אותו חילקה להן המורה ספיר לפני יום כיפור עלו כל הזיכרונות בראשה של יעלה ובצביטת אשמה היא נזכרה שהיא הייתה המרכלת הראשית, וכנראה גם זאת שהכי פגעה במורה ספיר. אחרי שזה קרה היא כבר שכחה. ניסתה להדחיק ובאמת לא חשבה על כך יותר. אבל עכשיו הכל עלה בחזרה ובנקיפות מצפון חזקות היא הבינה שעליה להתנצל, אבל לא סתם. זו חייבת להיות התנצלות מיוחדת. לא סתם שיחת טלפון: "המורה, סליחה אם פגעתי. גמר חתימה טובה." וכי מישהו באמת היה מודה שנפגע בנסיבות כאלה?! לא. היא חייבת ללכת לביתה וגם להביא לה משהו מיוחד. היא ידעה שיש לה הרבה על מה לבקש סליחה וקיוותה שהמורה ספיר תסכים לסלוח לה, אם לא על הכל אז לפחות על חלק. "מחר אשאל את המנהלת לכתובתה של המורה ספיר." החליטה בנחישות, ועברה לחשוב על מה עליה לעשות, על מנת לזכות במחילתה של המורה. חשבה וחשבה, ולבסוף עלה במוחה הרעיון המושלם והיא נרדמה.


למחרת לפני תחילת הלימודים היא ניגשה אל המנהלת וביקשה את הכתובת והטלפון של המורה ספיר. המנהלת הביטה בה בתמיהה אך לא אמרה דבר ומסרה לה את מבוקשה. בהפסקה הגדולה נעמדה יעלה על השולחן והכריזה בקול: "כולן לבוא! כולן לבוא!" הבנות המסוקרנות התקבצו מסביבה והיא הסבירה להן את מה שעשו למורה ספיר ללא כחל ושרק. הבנות, שאשמה ניבטה מעיניהן, שאלו אותה מה היא מציעה לעשות והיא הסבירה את תוכניתה. הן קבעו ללכת מיד לאחר הלימודים. כשנגמרו הלימודים צעדו הבנות לביתה של המורה ספיר ודפקו בחשש על הדלת. "יבוא" נשמע קולה העדין מבפנים והדלת נפתחה. המורה לא הצליחה להסתיר את הפתעתה למראה כיתתה לשעבר בפתח ביתה ומיהרה להתעשת ולהציע להן להיכנס. "קצת צפוף פה, אני מקווה שלא אכפת לכן." היא חייכה אליהן בנעימות שרק הגבירה את תחושת האשמה שלהן. לאחר כמה כחכוחים נרגשים בגרונה הצליחה יעלה להסביר את מטרת בואן: "באנו לבקש סליחה, המורה. סליחה על הכל! זה לא הגיע לך, את המורה הכי טובה שהייתה לנו מאז!" פניה הכנים של יעלה גילו למורה ספיר שהיא באמת מתכוונת לזה, ומכל הלב. וכך גם פניהם של הבנות האחרות. "זה בסדר" היא אמרה בקולה הנעים. למדתי לסלוח, והן אתן הייתן רק ילדות. וחוץ מזה, הקב"ה עזר לי ומצאתי עבודה נהדרת, עם ילדים של חינוך מיוחד. אני נהנית מכל יום ומודה לה' יתברך!" היא חייכה אליהן והציעה להן מהעוגיות שהכינה לפני שהגיעו. הבנות חייכו בהקלה. יעלה ידעה שהגיע הרגע. "הבאנו לך משהו" אמרה בביישנות. "הו באמת?! לא הייתן צריכות..." אך יעלה התעקשה: "זה לא משהו סתם. זה משהו מיוחד מאיתנו!" "אם כך, אני מוכנה לקבל את זה." אמרה המורה ספיר בחיוך. הבנות הגישו את מה שעמלו עליו כל ההפסקות באותו היום: פרח מגולף מעץ, אותו גילפה טליה בעלת הכישרון האומנותי, ועליו חרתו את המילים: למורה הטובה בעולם, מאיתנו, אלה שלא היה מגיע להן לזכות בה, ולא העריכו מספיק את מה שזכו בו. ומתחת חתמו הבנות את שמותיהן. בעיניה של המורה ספיר עמדו דמעות. "אתן מקסימות!" היא אמרה, "ואני באמת סולחת לכן. חשוב לי שתגיעו ליום כיפור טהורות." הבנות נפרדו לשלום מהמורה ויצאו כשתחושת הקלה בליבן, אך גם החמצה. "איך יכולנו לתת למורה כל כך נפלאה לחמוק לנו מבין הידיים?! ועוד איך שהתנהגנו אליה..." אמרה מישהי ופני כולן הסמיקו מבושה. "אני חושבת שזה לקח להבא: לעולם לא לזלזל במישהו. לכל אדם יש ערך, ולעיתים גדול בהרבה ממה שהיינו מנחשים!" אמרה יעלה וכולן הנהנו בהסכמה.


 


 באותו יום כיפור הרגישה יעלה שמשהו באמת השתנה אצלה, ושמעכשיו היא באמת תוכל להיות אדם טוב יותר.


ו תשרי התשע"ה 16:00   |  צפיות (691) |  תגובות (4) |  
דירוגדירוג כתבה בין כסה לעשור: 4 כוכבים: כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים (7 מדרגים)
 
|  הוספת תגובה
תגובות
שירה הרטמן (ז' תשרי ה'תשע''ה 17:53)
יעל האיתן (ו' תשרי ה'תשע''ה 23:11)
חזק!!
וואו (ו' תשרי ה'תשע''ה 21:39)
תמי (ו' תשרי ה'תשע''ה 20:38)
עבור לתוכן העמוד