כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים

דרגות באתר 'שמים'

עורך

כתב בכיר

כתב צעיר בכיר

כתב פעיל

כתב צעיר פעיל

כתב

כתב צעיר

טור אישי

טור אישי צעיר

גולש

גולש צעיר

 

 

 

 

 

 

 

סיפור | שירה | צילום | ציור | מוזיקה | עיבודי מחשב | דבר תורה
הוסף יצירה

הניגון של הלב

כ"ב אייר ה'תשע''ה 23:28
הניגון של הלב
ההוא יצא לגינתו.
האדמה היבשה שבגינתו התחננה לגשם.
הצמחים היחידים שצצו מבין סדקי הקרקע, היו קוצים ודרדרים.
צמח מטפס וקוצני שקמל זה מכבר,
טיפס והשתחל בין סדקי שער הברזל החלוד והנעול.
פתאום ההוא שם לב למשהו חשוד:
הוא נדרך בכוננות.
אין סיכוי שיתן לדבר הזה לחמוק ממנו:
במיוחד לא בגינתו שלו!
כל השטח היה מגודר.
אין כניסה!
מי שאינו מבין את השלט שעמד בכניסה, שעליו היה כתוב באותיות גדולות שהכניסה אסורה בתכלית האיסור,
יבין זאת במהירות בהיכנסו לכאן.
הוא הרים את ראשו ותר בעיניו אחר הדבר החשוד.
ואז הוא הבחין בה.
מנגינה.
היא הגיעה כאילו משום מקום,
התפשטה ומילאה את גינתו.
ההוא שנא מנגינות.
הוא קמץ את אגרופיו בזעם.
איך – היא – מעיזה???
האם אינה הבחינה בשלט שטרח לתלות מחוץ לגינתו?
ההוא לא ידע איך מגרשים מנגינות.
הוא נופף בידיו בזעם.
המנגינה לא זזה.
הוא צעק: לכי מכאן!
המנגינה המשיכה להתנגן בגינתו.
הוא רקע ברגליו.
המנגינה נשארה.
איזו מגפה קטלנית!
ההוא היה מיואש. הוא אינו יכול היה להסכים שמנגינה תסתובב חופשי בגינתו. זה היה מתסכל.
ההוא לא ידע איך יוכל להוציא אותה מגינתו.
לכן ההוא הקשיב.
זאת לא היתה מנגינה רגילה.
זה היה יותר כמו ניגון –
ניגון שבא מהלב.
עכשיו ההוא כבר לא היה בטוח:
אולי הוא בכלל לא שונא מוזיקה?
זה דווקא נשמע הגיוני.
העיניים של ההוא היו רטובות.
ההוא לא ידע למה.
זה הזכיר לו משהו עצוב, ויחד עם זאת שמח.
ההוא היה מבולבל.
הוא הסתכל על הגינה שלו.
על הקוצים, הדרדרים והאדמה יבשה.
הוא הסתכל על השער הנעול.
הוא הסתכל על עצמו.
הכל היה מטושטש מהדמעות.
החולצה שלו היתה רטובה.
ואז הוא נזכר.
הוא נזכר בתמונה מאוד ישנה שהיתה טמונה אצלו בלב הרבה זמן.
ההוא הלך למחסן.
הוא פתח את דלת המחסן,
הכל היה מאובק ואפילה שררה על המקום.
כבר שנים שלא נכנס לשם.
הרים של חפצים ללא צורה מוגדרת עמדו ללא תזוזה.
ההוא הרים חפצים, וזרק אותם.
הוא פינה את כל החפצים,
עד שלא נשארו כמעט חפצים בתוך המחסן.
ואז הוא ראה אותה:
שקית אפורה וקטנה.
זה הזכיר לההוא משהו שהוא לא רצה לזכור.
משהו שהוא רצה לשכוח.
משהו שקרה מזמן.
מאוד מזמן.
אבל עכשיו זה חזר אליו.
ההוא הרגיש שהוא עושה מה שלא עשה כבר זמן רב, זמן רב מדי.
ההוא בכה.
הוא החזיק את השקית האפורה ביד ולא הרפה ממנה.
הוא ניגב את דמעתיו והביט בעצמו.
"מי אני?" הוא צעק.
האם הוא רק אותו "ההוא"?
בלי שם, בלי זהות, בלי מילים?
הוא פתח את השקית האפורה.
היה בתוכה ספר.
ספר קטן.
כל הדפים של הספר הצהיבו ונקרעו.
ההוא נזכר.
הוא נזכר באמא שלו.
יושבת על הכסא ומחזיקה בספר הקטן.
הוא נזכר באבא שלו.
עטוף בטלית ובתפילין.
הוא נזכר בו,
בשרוליק הקטן.
הוא זכר.
הוא זכר את המילים.
"מודה אני לפניך,
מלך חי וקיים,
שהחזרת בי נשמתי בחמלה,
רבה אמונתך"
עכשיו ההוא הבין.
הוא פתח את הספר הקטן.
וקרא:
"מודה אני לפניך,
מלך חי וקיים,
שהחזרת בי נשמתי בחמלה,
רבה אמונתך"
ואז הוא הרגיש.
הוא הרגיש את מה שכבר לא הרגיש הרבה מאוד זמן.
הוא הרגיש את זה יוצא מכל העטיפות והחומות שנכרכו סביבו.
שרוליק הרגיש את הנשמה.
הוא קרא את זה שוב מהסידור:
"מודה אני לפניך,
מלך חי וקיים,
שהחזרת בי נשמתי בחמלה,
רבה אמונתך"
שרוליק זכר.
שרוליק הרגיש.
שרוליק חייך.
בפעם הראשונה זה זמן רב.
שרוליק ידע שנגמר החורף, שהגיע האביב.
הוא יצא לגינתו.
הכל היה מלא בפרחים.
הוא פתח את השער וקרע את השלט.
הוא הביט אל השמים שנגלו אליו מעבר לשער הנעול.
"מודה אני לפניך,
מלך חי וקיים,
שהחזרת בי נשמתי בחמלה,
רבה אמונתך"
"תודה,
אלוקים,
שהחזרת לי את הנשמה!"
ואז השמש הפציעה.
הכל היה נהדר.
דרג את הכתבהדירוג כתבה הניגון של הלב: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
6 מדרגים
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. נועם (כ"א אלול ה'תשע''ה 20:36)
עבור לתוכן העמוד