כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים

דרגות באתר 'שמים'

עורך

כתב בכיר

כתב צעיר בכיר

כתב פעיל

כתב צעיר פעיל

כתב

כתב צעיר

טור אישי

טור אישי צעיר

גולש

גולש צעיר

 

 

 

 

 

 

 

סיפור | שירה | צילום | ציור | מוזיקה | עיבודי מחשב | דבר תורה
הוסף יצירה

סוף מעשה במחשבה תחילה

כ' טבת ה'תשע''ה 17:49
"ציור מדהים!" אמרה שרה בציניות והסתכלה בזלזול על אחותה הקטנה ממנה בשנתיים.
רחל ניתרה ממקומה בזעם והעניקה לשרה צביטה הגונה על ידה ונשיכה ארוכה ומכאיבה.
סימן כחול התנוסס על ידה של שרה והיא פתחה בקונצרט צרחות. למשמע הצרחות נכנסה אימם בבהילות לסלון ואמרה: "נו, באמת! חמש דקות אתן לבד וכבר אתן רבות?!" אחר פנתה לשרה ושאלה: "היא שוב פעם צבטה אותך?" "כן". ענתה שרה והוסיפה: "וגם נשכה אותי."
"אני אחזיר לך!" קראה שרה ורצה לכיוון רחל כשידה מורמת, אך רחל הייתה זריזה ממנה והיא אצה לכיוון המדרגות.
קול טפיפות הרגליים נשמע עד ללמטה ואחר נראו רחל ושרה יורדות במהירות במדרגות, ורחל נמלטה החוצה כל עוד רוחה בה.
היא רצה עוד ועוד עד שהגיעה לחורשה, מקום שבו נהגה להתבודד ולהיות עם עצמה.
היא הלכה לה בנחת, מאזינה לציוץ הציפורים ומריחה את הפרחים הצבעוניים הנקראים בדרכה, לפתע נשמע רעש חזק, רחל נבהלה והחלה לרוץ והנה הרגישה שהיא צונחת מטה, "איפה אני??" שאלה את עצמה ללא קול עד שהרגישה שהיא נחבטת בקרקע קשה, וכמו מסך שחור הפריד בינה לבין המציאות.
***
גברת בירנבוים פזלה אל השעון בדאגה הולכת וגוברת, השעה הייתה שש בערב, וכבר התחיל להחשיך ורחל עדיין לא חזרה הביתה.
היא חילקה את ילדיה לשתי קבוצות, כל קבוצה יצאה לחפש את רחל במקום שונה, השעה שמונה הילדים חוזרים הביתה בידיים ריקות וגברת בירנבוים מחליטה להתקשר למשטרה.
"שלום כאן המשטרה", נשמע הקול. "מה רצונכם?" "הבת שלי יצאה מהבית בשעה שלוש ועוד לא חזרה הביתה!" אמרה גברת בירנבוים בדאגה. "בעלי יצא לחפש בכל הישוב וילדי בשכונות הסמוכות, אני יצאתי לחפש בשכונה." "איך נראית הילדה?" שאל השוטר. "היא גבוהה ורזה ושערה בצבע זהב, היא עשתה היום לעצמה צמת שורש וְלבשה חולצה בצבע תכלת וחצאית כחולה. יש לה לחיים ורודות, עיניים תכולות בוהקות ומשקפיים ורודות עם זגוגיות עבות. עוד משהו?" שאלה לבסוף. "כן". אמר השוטר. "בת כמה היא?" "היא כבת אחת עשרה וחצי." ענתה גברת בירנבוים. "טוב, רשמתי הכל". אמר השוטר "נבוא מהר ככל האפשר".
גברת בירנבוים הניחה את השפופרת באנחת הקלה והתיישבה על הספה מותשת.
"לא מצאתי!" התפרץ הרב בירנבוים לבית, "ניראה לי שכדי להתקשר למשטרה, זה פיקוח נפש".
"זה בסדר, כבר התקשרתי לפני חמש דקות".
קול סירנות נשמע וגברת בירנבוים הביטה בחלון. אורות כחולים מהבהבים נראה מבעד לערפל. גשם החל לרדת וטשטש את עיניה מראות.
הרב בירנבוים לבש את מעילו ויצא מהבית לעבר ארבעת הניידות החונות.
"זו הבת שלך שנעלמה?" שאל הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר. "כן". ענה הרב בירנבוים.
"שוטרים!" קרא הקצין, "לחיפושים!"
השוטר חילק את השוטרים לקבוצות והתמקם בקבוצה שלו. כל שוטר הוציא פנס מכיסו והחל סורק את סביבתו.
***
"בא!, הצטרף אלינו!" קרא הקצין לרב בירנבוים. "אנחנו סורקים את החורשה" הודיע לו.
הרב בירנבוים הצרף בשמחה לקבוצה הידידותית. "אעשה הכל כדי שהבת שלי תמצה ותחזור הביתה במהרה". אמר הרב בירנבוים לקצין ברצינות. "גם אנחנו נעשה הכל." אמר הקצין בקול החלטי.
הם נכנסו לחורשה אוושת עלים נעימה נשמעה לאוזניהם והם התקדמו לאט בחיפוש אחר הילדה האובדת.
לפתע קרא אחד השוטרים: "ראו!, העלים שאנו דורכים עליהם שבורים!" נלך בדרך שמראים העלים." פקד הקצין בהתרגשות מהולה בתקווה. הם האירו בפנסיהם מטה על העלים השבורים עד שהגיעו לבור בגודל בינוני, עמוק עד שלא רואים את קרקעיתו.
"אני מציע" אמר הקצין "שמישהו מאיתנו ירד לבור ויבדוק, אולי נפלה הילדה לשם." "אתה". הוא הצביע על אחד השוטרים. הוא הוציא חבל ארוך מתיקו וקשר את השוטר לחבל בקשר חזק.
כל השוטרים החזיקו בחבל בחוזקה והתקדמו לשפת הבור. השוטר, בתנועות מאומנות החליק עם החבל במהירות מפתיעה עד שנעלם מהעיניים. עברו שתי דקות עד שנשמע קול עמוק מתחתית הבור: "עכשיו!" כולם החלו למשוך את החבל בחוזקה עד שנראה השוטר עולה מהבור מאובק ובידיו...רחל.
הוא טיפס על שפת הבור והשכיב את הילדה על האדמה.
"כאן הקצין נחמיה. מצאנו את הילדה." אמר הקצין לתוך מכשיר הקשר וניתק אותו.
הרב בירנבוים ליטף בעדינות את רחל והרים אותה על ידיו עד שיצאו מהחורשה ונכנסו לניידת.
הם הגיעו במהירות לחניה שליד בית בירנבוים ויצאו מהניידת.
הם נכנסו לבית והניחו את רחל בעדינות על הספה. "מצאתם?!" נשמע קולה של גברת בירנבוים מהמטבח. "אכן, כן מצאנו." אמר הקצין. "כמו שאת רואה" הוא הצביע על הספה.
גברת בירנבוים ניגשה לספה וראתה את ילדתה מעולפת.
"הצילו!" צרחה. "מה קרה לה??, איפה מצאתם אותה??" "היא נפלה לתוך בור." ענה הרב בירנבויםֶ.
"אני מתקשרת לאמבולנס" הודיעה הגברת בירנבוים וניגשה לטלפון במהירות.
בתוך כל המהומה נכנסה שרה הביתה ובידה חפיסת שוקולד שלמה ולחפיסה מוצמד פתק.
"אמא" קראה. "קניתי לה שוקולד וכתבתי לה פתק ובו התנצלתי, אני כל-כך מתביישת במה שעשיתי". אמרה שרה בביישנות. והראתה לאמה את הפתק:
לרחל אחותי האהובה
אני ממש מצטערת על מה שקרה הייתי צריכה לחשוב לפני המעשה הנורא שעשיתי.
רציתי גם להגיד לך שבאמת הציור היה ממש יפה וסתם הקנטתי אותך. באהבה, שרה אחותך.

"יפה כתבת לה" שיבחה אמה. "החפיסה הזו בשבילה?" "כן קניתי לה כי באמת אני צריכה להתנצל התנהגתי נורא!!!" אמרה שרה. "איפה רחל??" נזכרה בפתאומיות "מצאו אותה??" "כן, ב"ה מצאנו אותה." אמר הרב בירנבוים בהקלה. "סוף-סוף!" קראה שרה, "איפה היא??" "היא שוכבת על הספה פה". אמר שוטר אחד והצביע על הספה.
"טוב, אא...תפקידנו נגמר". אמר הקצין. "תודה-רבה שמצאתם את רחל!" הודתה שרה מאושרת.
"כן, כן. תודה רבה!" אמר הרב בירנבוים וסגר אחריהם את הדלת. שרה הלכה לחדרה והורידה מהמדף חרסינה שקיבלה ליום ההולדת שלה, שראתה כבר כמה פעמים שרחל פוזלת לעברה בקְנאה.
היא עטפה אותה יפה בנייר מתנה פרחוני, שמה סרט ורוד נוצץ וירדה במדרגות לעבר הסלון.
לא היה בה שום רגש של צער על החרסינה האהובה עליה שעכשיו עוברת לאחותה רחל.
`הרי עשיתי משהו נורא` חשבה `וראוי שאתנצל על מעשי`.
היא הסתכלה על רחל ברגשות מעורבים: צער, כעס ואף אושר-על כך שמצאו את רחל.
לפתע נפתחה דלת הבית בסערה ורופאים נכנסו לבית.
"זוזי!" קראו ברוגז, "את מפריעה לנו!" שרה זזה הצידה מבוהלת והסתכלה על הרופאים המתחילים לטפל ברחל.
לאחר כ-עשר דקות בלבד העלו את רחל על אלונקה והובילו אותה לאמבולנס. שרה הביטה באמבולנס המתרחק והחלה לבכות. לפתע הונחה יד על כתפה והיא שמעה את קולו של אביה מדבר אליה רכות:
"שרהל`ה" אמר, "מה לך?, למה את בוכה?" "הרופאים...רחל.." הצליחה להוציא מפיה את המילים.
"את בוכה בגלל שרחל נסעה לבית החולים? אבל רק כך יצליחו להציל את חייה!, היא קיבלה מכה הגונה ונס הוא שנשארה בחיים. הבור היה ממש עמוק!" סיפר אביה בהתרגשות.
"אא..אני יכולה לבקר אותה עכשיו?" שאלה בדאגה. "אאא...תראי שרה, ספק אם הצליחו להעיר אותה כבר ו..אני בכלל לא בטוח שיצליחו בזה מהר כל-כך. אז..לא היום, אולי מחר...נראה".אמר אביה, "ו..היא גם צריכה לעשות טיפולים אז בכל זאת לא כדאי הלילה. וגם...הְשעה מאוחרת! שתים עשרה בלילה ואת צריכה לישון כדי שיהיה לך כח מחר!"הוסיף.
שרה מיהרה להקשיב לאביה. באמת העיפות הכריעה אותה! היא לבשה פיג`מה וחיש מהר נכנסה למיטתה ונרדמה.
היה זה לילה ביעותים כל יללה מבחוץ הקפיצה אותה ממיטתה בפחד וחלומות נוראים פקדו אותה בלילה זה. היא החליטה לבדוק אם אביה נמצא בחדרו, היא פתחה את דלת החדר בשקט והסתכלה סביב אביה לא היה שם.
פחד תקפה והיא החלה להסתובב בבית הריק אחוזת תזזית `אמא נסעה לבית חולים יחד עם רחל` חשבה ואבא? איפה אבא?? האם גם הוא נסע והשאיר אותי לבד?? היא השתחלה למיטתה בהיסטריה והחלה לבכות. בכל זאת, אפילו שהיא גדולה בת שלוש עשרה וחצי להיות בבית לבד בבית בלילה זה לא נעים כלל, ואף...מפחיד! מפחיד מאוד! היא המשיכה לבכות ונרדמה תוך-כדי בכי.
בבוקר התעוררה אדומת פנים מן הדמעות הרבות ששטפו את פניה בלילה היא התלבשה, שטפה את פניה ונטלה את ידיה.
אחר סידרה מערכת וניגשה למקרר כדי למצוא לה ממרח ללחם.
פתאום הציץ אליה מן המקרר דף לבן גדול ועליו כתוב בכתב ידו של אבא:
בס"ד
לשרהל`ה ביתי האהובה
אני ממש מצטער שעזבתי את הבית באמצע הלילה בלי להגיד לך והשארתי אותך לבד.
נסעתי לביה"ח בגלל שאמא התקשרה אלי ואמרה שמצבה של רחל השתנה לרעה ושאני חייב לבוא להיות איתה.
אני באמת ממש מצטער אבל הייתי חייב.
אני מבקש בשמי ובשם אמא שתכיני לעצמך את הסנדויץֶֹ` ובבקשה!-אל תאחרי (כי אני לא סובל איחורים מצידי ומצד בנותיי)
באהבה גדולה, אבא`לה.

שרה קראה את מכתבו של אביה ורגשות חמים מילאו את ליבה.
היא מרחה גבינה על הלחם, הכניסה לתוך שקית וישר לתיק. העמיסה את התיק על גבה ויצאה מהבית.
***
רחל שכבה במיטתה שבבית החולים קודחת מחום והוזה הזיות.
גברת בירנבוים והרב בירנבוים ישבו לידה אובדי עצות. והינה נכנסה לחדר אחות חייכנית ונעימת סבר והחלה לחבר לרחל את האינפוזיה לווריד.
לפתע התעוררה רחל מהזיותיה בגלל הכאב וצעקה חדה ורמה נמלטה מפיה, אבל אחר שנייה השתתקה והחלה בוחנת את תנועותיה של האחות.
האחות הכניסה במיומנות את המחט ועזבה את החדר בפליאה על כך שדעתה של רחל נהייתה שפויה אך ורק בגלל הכאב החד.
אביה ואימה של רחל פתחו וסגרו את פיהם לסירוגין בתדהמה ואז התעשתו והחלו ללטף את רחל בעדינות.
גבס צחור כיסה את ידיה ורגליה של רחל ותחבושת עבה נחה על מצחה הרחב.
הגבס היקשה מאוד על תפקודה והשברים שנהיו לה בגלל הנפילה החזקה לבור גרמו לכך שכל תנועה הכאיבה לה ביותר.
רחל הייתה עצובה ומיואשת ולא התייחסה לאף אחד.
כך עבר עליה אותו היום, המשעמם והנדוש עד...עד שדמות צנומה וגבוהה נכנסה לחדר בצעדים חוששים, הייתה זו לא אחרת מאשר שרה.
בידה הייתה שקית פרחונית והיא התקרבה למיטה בשקט. "שרה.." נשמע קולה החלוש של רחל.
"אני ממש...שמחה שבאת" הוסיפה רחל להגיד לשרה בקושי. שרה הוציאה את חפיסת השוקולד עם הפתק מהשקית והניחה על השידה של רחל. אחר הוציאה את המתנה ושמה גם-כן על השידה.
היא התקרבה לרחל וליטפה את פניה החיוורות.
"יש חששות שנשבר לרחל עמוד השדרה ותצָטרך לשבת בכיסא גלגלים מעכשיו והלאה" עדכנה גברת בירנבוים את שרה.
"ממההה!!!" צרחה שרה, "אני לא מאמינה!" הודיע. אך ידעה שבתוך תוכה מאמינה היא ומפחדת.
"רחל..." החלה שרה לאמר. "אני ממש מצטערת על המקרה המצער שקרה ו...גם על מה שעשיתי. אני מבקשת סליחה! את סולחת לי?!" "כן, שרה כבר שכחתי מהמקרה ההוא מזמן וכבר לא אכפת לי. אני ממש חיכיתי שתבואי לפה לבקר אותי."
רחל ושרה החלו מפטפטות המון עד שנגמרה שעת הביקור ושרה יצאה מבית החולים, בליבה גמלה החלטה אמיצה: מהיום תשתדל לא להעליב ולהבליג על דברים לא נעימים מצידה של רחל, היא הבינה טוב מאד מה יכול לקרות מריב ומדון, ומשום מה, בלב ילדה קטנה אחרת, חולה, על מיטה בבית החולים גמלה אותה החלטה בדיוק. השתיים לא ייפרדו במריבותיהן עוד לעולם.
דרג את הכתבהדירוג כתבה סוף מעשה במחשבה תחילה: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
15 מדרגים
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. 
מהמם!
שירה הרטמן (כ' טבת ה'תשע''ה 19:26)
2. 
ממש יפה וחינוכי. כל הכבוד
רחלי קארו (כ"ד טבת ה'תשע''ה 22:11)
3. אמונה דבורה מאיר (כ"ו טבת ה'תשע''ה 19:39)
4. תמר מאיר (כ"ו טבת ה'תשע''ה 19:53)
5. 
כמו צופיה1
נועם ברוריה פדידה (י"ג אלול ה'תשע''ה 13:26)
6. לירון אמסלם (כ"א אייר ה'תשע''ט 19:49)
עבור לתוכן העמוד