• עמוסים נשאם

פרשת כי תבוא

"והיה" – לשון שמחה

חז"ל אומרים (בראשית רבה מב ג): "ויהי – לשון צער, "והיה" – לשון שמחה. זו אחת מסגולות לשון הקודש – וא"ו המהפך, שעושֶה מהפכות. "ויהי – לשון צער". יהי - לשון עתיד, מתהפכת לעבר - ויהי. כל אחד מבין שבסדר חיי אדם, העבר יש בו צער. היו לי תקוות ולא התגשמו, 'חבל על דאבדין'. לעומת זאת, בהיפך, מה שחשבנו שתם ונשלם – מתהפך לעתיד. העתיד משמח, מלא תקוה, מרומם. לכן "והיה" – לשון שמחה, שאין שמחה אלא כי תבוא אל הארץ" (אור החיים שם).

 

יבוּקש עוון ישראל!

בדורנו, אנו נפגשים במעמד רוחני גדול אדיר ונשגב: תשובה מאהבה. גם כאן אנו נפגשים במהפכה. בירמיהו (נ כ) מופיע: "...בעת ההיא נאֻם ד' יבֻקָש את עוֹן ישראל ואיננו וגו'". חטאת, שגגה, הם בטעות. אבל עוון הוא בידיעה, בהכרה – הוא מזיד! אם כן איך להבין שיבוקש עוון ישראל, דוקא?

 

אלא, יהיה אז מצב של גאולה שלמה, של אור קדושה וגבורה, "אור חדש על ציון", מצב שתופיע תשובה מאהבה. והיא עושה מהפכה גדולה. איזו מהפכה? תשובה מיראה מהפכת זדונות לשגגות, אבל תשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכויות! לכן ירוצו הכל לחפש עוונות, לחפש זדונות, "יבֻקש את עוֹן ישראל ואיננו".

 

מסופר על רבי חיים דוד הרופא, שנעשה בעל תשובה, ונחשב בין הצדיקים הגדולים. ברגעי חייו האחרונים ראוהו מכריו שהוא שוכב מהורהר. חשבו, בודאי הוא מצטער על תקופת חייו הקודמת, שלא היתה מתוקנת. ניחמוהו: "כתוב 'והימים הראשונים יפֹלו', אל תדאג". התאושש וקרא: "יפֹלו? חס ושלום! ברוך השם, זכיתי לתשובה מאהבה, כל מה שהיה בעבר עכשיו הוא מלא זכויות וכוחות רוחניים חדשים!"...

*

 

עבודת ד' בשמחה

שיא השמחה הוא "כי תבוא אל הארץ" (דברים כו א). בסוף פרשתנו נמצא מקור לדין של עבודת ד' בשמחה. שיא העבודה הוא מתוך אהבה ודבקות, שייכות, הרמוניה ושמחה. זהו המצב האידאלי: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל ב). עבודת ד' בשמחה היא מצב פסיכולוגי עליון, בו "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה י), וכמובן קודמות לכך מדרגות נמוכות יותר של הכנה. ישנה מצוה של אהבת ד' ומצות של יראת ד', אבל אין מצוה לשמוח בד' – בכפיה ובפקודה אין מובן לשמחה. רק בתהלים נזכר "עבדו את ד' בשמחה", אבל אין לומדים הלכות מדברי קבלה. הרמז היחידי למידה זו נמצא בפרשתנו תחת 'ערמה של קללות', כמו מרגלית, שאין לה שמירה אלא בקרקע: "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח מז. וראה רמב"ם הלכות לולב ח טו) – דוקא מתוך הסיבוכים הנוראים מתגלית הפנינה העילאית הזאת.

 

לימי התשובה

יש מושג 'תשובה של רמיה', לא נרמה את עצמנו, לא את כנסת ישראל ולא את ריבונו של עולם. הליכתנו ל'סליחות', לכאורה זו חוצפה. פתאם אנו 'מחותנים' עם ריבונו של עולם ואומרים לו: "סלח לנו". אלא התשובה צריכה לבוא מתוך הכשר במובן אמיתי. יש לזכור את הדברים הפשוטים ולעשות קצת חשבון נפש בענין קיום התורה ולימודה בעיון. וכן לשים לב לאמירת הברכות, שלא תהיה בשטחיות – מה שגורם לחילול השם ואפיקורסות בישראל, זלזול בתורה של אחינו רחוקי תורה התופסים אותה מתוך כך באופן שטחי.

 

יש להרבות תשובה של אמת.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל כי תבוא)

**


אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד