• עמוסים נשאם

פרשת כי תצא

מצות כבוש הארץ בכל הדורות

הרמב"ן קובע בצורה ברורה שלכבוש את הארץ ולקבוע את שלטוננו בתוכה, זו מלחמת מצוה (הוספות לספר המצוות של הרמב"ם מצות עשה ד). זו מצוה מן התורה ואין שום אפשרות אחרת.

מצוה זו נמשכת לכל הדורות, כפי שקובע הרמב"ן שלוש פעמים. אמנם בדורות קודמים, בזמן הגלות, ואפילו דורות של צדיקים, לא קיימנו את המצוה, מחמת שהיינו אנוסים. זה דומה למה שאירע ברוסיא פעמים רבות, כשלא הגיעו אתרוגים לפני חג הסוכות. מה יעשו? יטלו ברימון? אם אין אתרוג לא מברכים, זה מצב של אונס, כי חסרים המכשירים של המצוה. כך ביחס למצות כיבוש הארץ, בכל הדורות היינו מפוזרים באומות, ולא היו לנו 'המכשירים של מצות מלחמה'. היינו אנוסים.

ועתה, ברוך השם, שבה ונעורה המצוה בכל תוקפה, יש לנו ארץ, ממשלה וצבא, ויש בידינו לקיים מצות כיבוש וישוב הארץ. המצוה כוללת ירושה וישיבה, "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (שם). ירושה מובנה כיבוש, ומתוכה נמשכת המצוה לישב את הארץ, שלא תהיה לשממה. כמו כן, כמובן, יש גם לישב את 'השממה הרוחנית', וגם ממצוה זו איננו יכולים להתחמק. ישיבה היא מילה משותפת ללימוד תורה ולישוב הארץ, ויש ביניהן שייכות בלשון הקודש. תורה-מלחמה-והתישבות הן שלישיה אחת, ואשרינו שאנו שייכים לשלושתן.

 

מלחמת מצוה ומלחמת רשות

עיקר ענין המלחמה הוא זה המוזכר בסוף פרשת שֹפטים, והיא מלחמת מצוה, מלחמת כיבוש הארץ. יש אבחנה בין מלחמת מצוה למלחמת רשות. מלחמת מצוה היא המלחמה במובנה האמיתי, ומלחמת רשות טפלה לה. מלחמת רשות מופיעה בנסיבות מיוחדות, כשיש צורך להתרחבות, וצריכה אישור של בית דין הגדול.

לעומתה, מלחמת מצוה אינה צריכה אישור בית דין. למלחמת מצוה, ככל מצוה דאורייתא, ישנה קדושה אלקית, ישנה סיעתא דשמיא ושמירה מיוחדת, קדושת המצוה מגינה. מה שאין כן מלחמת רשות, אין לה אותו ערך שמימי, ומתוך כך עלולים להופיע סיבוכים רבים, כגון התקלות בגויה ומעשה יפת תואר.

 

גבורה צבאית וגבורה מדינית

כמובן כדי לעמוד במלחמה יש צורך בעצה וגבורה, לכן "האיש הירא ורך הלבב ילך וישֹב לביתו". הדבר אמור לגבי החיילים ובודאי לגבי הרמטכ"ל והממשלה. המשך התורה ש"נִתנה מפי הגבורה", הוא הגבורה הצבאית. "ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם, שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אֹיביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". מתוך גבורת הרוח, גבורת הקודש, נמשכת גבורת הגוף.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל כי תצא)

**


עבור לתוכן העמוד