• עמוסים נשאם

פרשת פינחס

קנאות אמת

שְׁאֵלָה: מִי נָתַן רָשׁוּת לְפִינְחָס הַכֹּהֵן לְהָמִית אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל? וְכִי כֹּל הָרוֹצֶה בְּכָךְ, יָקוּם וְיַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה? חָס וְשָׁלוֹם! וּמִי נָתַן רָשׁוּת בְּיָד פִּינְחָס הַכֹּהֵן? תְּשׁוּבָה: ד', ד' נָתַן בְּיָדוֹ רְשׁוּת! מִנַּיִן לָנוּ? מִן הַתּוֹרָה! הַתּוֹרָה מוֹדִיעָה כָּךְ בְּפֵרוּשׁ: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!" בִּזְכוּת מַעֲשֵׂהוּ שׁוּב אֵינִי כּוֹעֵס עֲלֵיכֶם, בָּנַי! יָפֶה עָשָׂה פִּינְחָס, שֶׁקִּנֵּא אֶת קִנְאָתִי, שֶׁנָּקַם אֶת נִקְמָתִי. שָׂמֵח אֲנִי שֶׁקִּנֵּא בִּמְקוֹמִי וְנָקַם בִּמְקוֹמִי. שָׂמֵח אֲנִי שֶׁכָּעַס אֶת כַּעֲסִי. פִּינְחָס הוּא שָׁלִיחַ שֶׁלִּי, הוּא עָשָׂה מָה שֶׁחָפַצְתִּי אֲנִי לַעֲשׂוֹת! בְּדִיּוּק בְּדִיּוּק אֶת זֶה עָשָׂה פִּינְחָס הַכֹּהֵן! לֹא, לֹא כָּל אֶחָד רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁעָשָׂה פִּינְחָס. בְּשּׁוּם אֹפֶן לֹא! וּמִי רַשַּׁאי? מִי שֶׁיּוֹדֵעַ, מִי שֶׁיּוֹצֵא, מִי שֶׁקָּם מִתּוֹךְ העֵדה! "וַיַּרְא פִּינְחָס... וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה". מַהוּ "מִתּוֹךְ הָעֵדָה"? "עֵדָה" הִיא סַנְהֶדְרִין, "עֵדָה" הִיא תּוֹרָה, תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל, נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. רַק מִי שֶׁקָּם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, מִי שֶׁבָּא מִכֹּחַ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה - לוֹ מֻתָּר לְקַנֵּא לַד', לִכְעֹס אֶת כָּעֲסוֹ, לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם-יִתְבָּרַך.

אֲבָל רֶגַע! סוֹף-סוֹף, מָה פֵּרוּשׁ "מִתּוֹךְ תּוֹרָה", בְּשֵׁם הַתּוֹרָה? וַהֲלֹא כְּבָר רָאִינוּ פְּעָמִים רַבּוֹת, לְצַעַר הַלֵּב, שֶׁאֶפְשָׁר בְּשֵׁם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, חָלִילָה, לוֹמַר דְּבָרִים שֶׁמְּצַעֲרִים מְאֹד מְאֹד אֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁמְּצַעֲרִים מְאֹד מְאֹד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, יְהוּדִים שֶׁהֵם רְחוֹקִים מִתּוֹרָה וּמִצְווֹת - אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשׂוּ כֹּל דָּבָר רַע, וְהֵם בַּעֲלֵי לֵב טוֹב וּמִדּוֹת טוֹבוֹת – זֹאת, רַק מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָכוּ לִלְמֹד וּלְהַכִּיר וּלְקַיֵּם עֲדַיִן, אֶת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.

בְּסוֹף פַּרָשָׁתֵנוּ הַקּוֹדֶמֶת, פָּרָשַׁת בָּלָק, לָמַדְנוּ מִיהוּ שֶׁרַשַּׁאי לְקַנֵּא לַד' – רַק אָדָם כָּזֶה, שֶׁהוּא בָּא מִתּוֹךְ הָעֵדָה, מִכֹּחַ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. הַיּוֹם נוֹדָע מָה פֵּרוּשׁ הַדָּבָר: "לְקַנֵּא מִתּוֹךְ תּוֹרָה". מָה פֵּרוּשׁ: "מִתּוֹךְ הָעֵדָה". ד' עַצְמוֹ לִמְּדָנוּ: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם!" - בְּתוֹכָם!! לְהוֹדִיעָנוּ, לְלַמְּדֵנוּ - שֶׁרַק מִי שֶׁהוּא בְּתוֹכָם - הוּא יָכֹל לְקַנֵּא אֶת קִנֵּאתִי! רַק מִי שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא שָׁרוּי, נִמְצָא בְּתוֹכָם מַמָּשׁ. רַק מִי שֶׁהוּא מִצְטַעֵר בְּצָרָתָם וְשָׂמֵחַ בְּשִׂמְחָתָם בְּכֹל לִבּוֹ. רַק מִי שֶׁהוּא מוּכָן לִמְסֹר אֶת נָפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם בְּכֹל רֶגַע וְרֶגַע - הוּא הקַנַּאי לַאֲמִתִּוֹ.

מִפְּנֵי שׁד' אוֹהֵב אֶת בָּנָיו! אוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל אַהֲבַת עוֹלָם, אַהֲבָה עֲמֻקָּה וְאַדִּירָה, הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאַבָּא וְאִמָּא. מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, אֶת כֹּל יִשְׂרָאֵל וְכֹל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, אַהֲבָה רַבָּה וַאֲמִתִּית כָּזוֹ, כְּאַהֲבַת ד' אוֹתָנוּ, לְאָדָם אֲשֶׁר כָּזֶה ד' מַרְשֶׁה, וַאֲפִלּוּ מְצַוֶּה - לְהָמִית נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, חָלִילָה, אִם בֶּאֱמֶת מֻכְרָח הַדָּבָר מְאֹד מְאֹד. וּמִיהוּ זֶה הָאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁכֹּל יִשְׂרָאֵל הֵם חֲתוּמִים מַמָּשׁ עַל לוּחַ לִבּוֹ, שֶׁהוּא אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמוֹסֵר נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם בְּכֹל יוֹם? הֲלֹא זֶהוּ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֲלֹא זֶהוּ פִּינְחָס בֵּן אֶלְעָזָר בֵּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

כֵּן כֵּן, אֵיזֶה לִּמּוּד עָצוּם, כָּפוּל, לִּמְּדָנוּ פִּינְחָס הַכֹּהֵן, לִּמְּדָנוּ ד' בְּפַרָשָׁתֵנוּ: לִהְיוֹת מֻכְשָׁר לְקַנֵּא לד', צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא מָלֵא בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל אֲמִתִּית. וְגַם אָז, מֻתָּר לְדַּבֵּר, לְגַנּוֹת, לִמְצֹא חִסָּרוֹן, אִם יֵשׁ הֶכְרֵחַ בַּדָּבָר - בְּאָדָם יְחִידִי, אִישׁ פְּלוֹנִי, זֶה אוֹ אַחֵר, אֲבָל לְעוֹלָם לְעוֹלָם לֹא - בְּעַם יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ! מִפְּנֵי שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל אֵין בּוֹ מוּם! עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ - הוּא קָדוֹשׁ וְטָהוֹר.

 

(על פי 'תורת ד' תמימה' לר. סופר)

*

 

צבא מתוך תורה

מיהו המסדר את כל עניני הצבא בישראל? – משה רבינו! סידור הצבאיות בישראל הוא ממקור התורה, "כל הבא לצבא צבא לעבד עבדה באהל מועד" (במדבר ד כג). תחילת הצבא בישראל הוא צבא של עבודת הקודש, צבא של ישיבה.

חז"ל מתארים את יהושע כ"מסדר הספסלים" בבית מדרשו של משה רבינו, ויחד עם זה הוא אשר נצטוה: "צא הִלחם בעמלק" (שמות יז ט).

"צָרוֹר את המדינים"

מתוך כך, לאחר פסוקים אחדים של הערכה למעשה פינחס, מוצאים ציווי אלקי מלחמתי: "צָרוֹר את המדינים והכיתם אותם. כי צֹררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור" (במגבר כה יז-יח). אמנם יש כאן ציווי אלקי לצאת למלחמה, אך האם מלחמה זו נקראת מלחמת מצוה?

מלחמת מצוה – לדורות

מצבנו עכשיו ברור: מלחמותינו כולן הן מלחמת מצוה כפי הגדרת הרמב"ם: "איזוהי מלחמת מצוה?... עזרת ישראל מיד צר" (הלכות מלכים ה א). הצבא שלנו נקרא "צבא הגנה לישראל", ברוך השם, זהו שם מוצלח מאד. הלואי ולא היינו זקוקים לטפולים צבאיים, אבל הדבר הכרחי. הגדרה נוספת למלחמת מצוה נאמרה על ידי הרמב"ן, שהוא "השני" אחרי הרמב"ם: יש מצוה דאוריתא לכבוש את ארץ ישראל, "שנצטוינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספות לספר המצוות לרמב"ם מ"ע ד'). ועוד קובע הרמב"ן לגבי מצות כיבוש הארץ: היא מצוה שקימת לכל הדורות.

מלחמת מדין – מצוה לשעתה

לעומת זאת, מלחמת מדין היא מצוה לשעתה. בהמשך לתסבוכת שנגרמה על ידי עצתו של בלעם, יש צורך לנקום את נקמת ד' במדין. אי אפשר לעבור על כך בשתיקה ויש להינקות מזה. זו מלחמה אלקית, אבל לא תיכלל בתרי"ג מצוות מדאוריתא, ולא תוכנס לספר המצוות לרמב"ם.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל פינחס)

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד