• עמוסים נשאם

פרשת קרח

"ארץ זבת חלב ודבש"

"וַיִּקַּח קֹרַח... וְדָתָן וַאֲבִירָם... בְּנֵי רְאוּבֵן" (במדבר טז, א). אָמְנָם קֹרַח הָיָה הַיּוֹזֵם, הַדּוֹחֵף, הַמַּנְהִיג. אַךְ שִׂיא הַחֻצְפָּה וְהָרִשְׁעוּת הוֹפִיעוּ דַּוְקָא אָצֵל דָּתָן וַאֲבִירָם. דָּתָן וַאֲבִירָם הָיוּ מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן, הַחוֹנֶה בְּצַד דָּרוֹם שֶׁל הַמִּשְׁכָּן. אַף בְּנֵי קְהָת חָנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן דָּרוֹמָה, בְּמֶרְכָּז הַמַּחֲנֶה. אִם כֵּן שְׁכֵנִים הָיוּ. אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ: הֲרֵי לְךְ - "אוֹי לָרָשָׁע, אוֹי לִשְׁכֵנוֹ" כֵּיוָן שֶׁהִרְשִׁיעַ קֹרַח וְנִתְחַבֵּר עִמּוֹ רְאוּבֵן - הִרְשִׁיעַ אַף הוּא.

וּכְנֶגֶד מִי נֶחֶלְקוּ? כְּנֶגֶד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ! מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הוּא אִישׁ-שָׁלוֹם. "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לַדָּתָן וַאֲבִירָם", רָצָה לְפַיְּסָם. וַיֹּאמְרוּ: "לֹא נַעֲלֶה!" הָאֵין כְּבָר זוֹ עָצְמָה חֻצְפָּה גְּדוֹלָה וְגַסּוּת רוּחַ? אַךְ הֵם אָמְרוּ יוֹתֵר מִכָּךְ! וְעַל-מְנַת לְהָבִין עֹמֶק רִשְׁעָתָם וְחֻצְפָּתָם, נַקְדִּים לְהִתְבּוֹנֵן בְּדָבָר נִפְלָא.

 

כֻּלָּנוּ מַכִּירִים, מִבֵּין שְׁבָחֶיהָּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֶשְׁנוֹ אֶחָד, הַמְפֻרְסָם בְּכֻלָּם, שֶׁהוּא כְּעֵין הַגְדָּרָה בַּת שָׁלֹשׁ-אַרְבַּע מִלִּים: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ". בְּפַשְׁטוּת, חָלָב מִזֶּה וּדְבַשׁ מִזֶּה, מְבַטֵּא אֶת שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּשֶׁפַע יְבוּלָהּ, מִן הַחַי וּמִן הַצּוֹמֵחַ, בְּבִרְכַּת ד' אֲשֶׁר עָלֶיהָ. אַךְ הֲתֵדְעוּ, יְלָדִים, כִּי הַשֶּׁבַח הַזֶּה: "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ", מְלַמֵּד גַּם עַל סְגֻלָּתָהּ הַפְּנִימִית הָרוּחָנִית שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! הָבָה וְנִרְאֶה.

הֶחָלָב הוּא מָזוֹן חִיּוּנִי בְּחַיֵּי הָאָדָם וּבְרִיאוּתוֹ. וְאָמְנָם, מַהוּ חָלָב? כֵּיצַד נוֹצַר הֶחָלָב? הִנֵּה, תִּינוֹק חָדָשׁ בָּא לָעוֹלָם, וּמְעַט לְאַחַר מִכֵּן, שָׁעוֹת אֲחַדוֹת, רְאֵה זֶה פֶּלֶא - סִדֵּר ד' שֶׁתּוּכַל הַאֵם לְהָנִיקוֹ. לְהָנִיקוֹ בַּמֶּה? בֶּחָלָב כַּמּוּבָן. וּמִנַּיִן לָהּ, לָאֵם, חָלָב לְפֶתַע? אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ: "דָּם נֶעֱכָר וְנַעֲשֶׂה חָלָב!" הַדָּם, בִּין לַיִל - הָיָה לְחָלָב! הֲשְׁמַעְתֶּם?! עָבָר הַדָּם אִי-אֵלּוּ תַּהֲלִיכִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים בְּגוּף הָאָדָם - וְהָפַךְ לְחָלָב! לִפְנֵי רֶגַע הָיָה דָּם, וְהִנֵּה לְפֶתַע – חָלָב! וְהַדָּם, הֲלֹא אָסוּר הוּא! "הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ!" עֶצֶם מְצִיאוּתֵנוּ! אָסוּר שֶׁבְּאָסוּר!

 

אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ: אָמְנָם כֵּן. הַדָּם הוּא אָסוּר בְּאִסּוּר חָמוּר, אֲבָל הֶחָלָב – הֶחָלָב מֻתָּר בְּהֵתֵּר גָּמוּר. הַפְלֵא וָפֶלֶא: מָה שֶׁהָיָה לִפְנֵי רֶגַע אִסּוּר גָּמוּר, כְּהֶרֶף-עַיִן הָפַךְ לְמוּתָּר, עַד כְּדֵי לְהִתְפָּאֵר בּוֹ: אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ! אִם כֵּן - הָאָסוּר נֶהְפַּך לְמוּתָּר. וּמִכֹּחַ מָה? מָה גָּרַם? - מִכֹּחַ הָאָרֶץ, הַתּוֹרָה וְהָאָרֶץ: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ"!

וְהַדְּבַשׁ מָה? בְּכֹל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, הַדְּבַשׁ הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים אוֹ תְּאֵנִים, נוֹזֵל הַבָּא מִן הַפֵּרוֹת. אָמְנָם בַּנָבִיא, נִזְכַּר הַדְּבַשׁ בְּמוּבָן שֶׁל דְּבַשׁ דְּבוֹרִים. כִּבְפָרָשַׁת שִׁמְשׁוֹן: "מֵעַז יָצָא מָתוֹק" (שופטים יד, יד), וְכֵן בְּפָרָשַׁת יוֹנָתָן, שֶׁגָּזַר שָׁאוּל אָבִיו תַּעֲנִית וְיוֹנָתָן לֹא יָדַע, וַיִּטְעַם מִן הַדְּבַשׁ וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו (שמואל א יד, כז).

 

וְהִנֵּה, גַּם בְּעִנְיָן הַדְּבַשׁ אָנוּ נִפְגָּשִׁים בְּפֶלֶא מְיֻחָד. הַדְּבוֹרָה כַּיָּדוּעַ הַרֵיהִי שֶׁרֶץ-הָעוֹף, חָרָק טָמֵא, וַאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה בָּאֲכִילָה. וּכְלָל בְּיָדֵינוּ: כֹּל מָה שֶׁיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא הֲלֹא הוּא טָמֵא! דֶּרֶךְ מָשָׁל, חָלֵב גְּמַלִּים, אַף עַל פִּי שֶׁחָלָב מֻתָּר, כֵּיוָן שֶׁבָּא מִן הַגָּמָל, הוּא טָמֵא. וְהִנֵּה אַף כָּאן, מְעַבְּדוֹת הַדְּבוֹרִים אֶת הַדְּבַשׁ בְּגוּפָן הַטָּמֵא, וּכְשֶׁהוּא נִפְרָשׁ לַחוּץ, מִיָּד הוּא "נִטְהָר" - וּמֻתָּר בָּאֲכִילָה! וּמִכֹּחַ מָה? - מִכֹּחַ הָאָרֶץ וְהַתּוֹרָה, "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ!"

זֶהוּ אֵפוֹא שִׁבְחָהּ, זוֹהִי בִּרְכָתָהּ, סְגֻלָּתָהּ הָרוּחָנִית שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! נָטַע בָּהּ הַשֵּׁם-יִתְבָּרַך אֶת הַכֹּחַ, הַכִּשָׁרוֹן, הַתְּכוּנָה, לְהַפֵּךְ אֶת הַטָּמֵא - לְטָהוֹר! אֶת הָאִסּוּר - לְהֵתֶּר! אֶת הָרַע - לְטוֹב! זֶהוּ כִּשְׁרוֹנָה הַמְיֻחָד שֶׁל אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ!

הִנֵּה עַתָּה נָבִין יָפֶה, מָה הָיְתָה חֻצְפָּתָם וְרִשְׁעָתָם הַנּוֹרָאָה שֶׁל דָּתָן וַאֲבִירָם: אֵיךְ הֵעֵזּוּ, אֶת הַבִּטּוּי לַקֹדֶש קֳדָשִׁים הַזֶּה, אֶת הַתִּפְאֶרֶת הַזּוֹ, שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִכָּל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּן - לְהַמְשִׁיךְ וּלְהַעֲבִיר וּלְהַגְדִּיר עַל יָדוֹ וּבוֹ, אֶת הָאָרֶץ, שֶׁהִיא הַנִּגּוּד הַגָּמוּר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - טֻמְאַת אֶרֶץ מִצְרַיִם!! "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ!" (במדבר טז, יג)

הוֹי, כַּמָּה רְשָׁעִים הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה! וְהָאָרֶץ, שֶׁמָּא סְבוּרִים אַתֶּם, כִּי הָאָרֶץ - אֵין לָהּ פֶּה? אִי אֶפְשָׁר לָהּ לִגְעֹר בַּאֲנָשִׁים הָרָעִים הָאֵלֶּה, עַל מָה שֶׁחֵרְפוּהָ וְגִדְּפוּהָ? וַהֲלֹא לְהִתְפּוֹצֵץ אֶפְשָׁר! וְאָמְנָם הַפַּעַם, אֲפִלּוּ הָאָרֶץ, שֶׁעֲשָׂאוּהָ חֶרְפָּה, לֹא יְכוֹלָה הָיְתָה לְהַבְלִיג עוֹד. מֻכְרַחַת הִיא לְלַמֵּד אֶת הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה מוּסָר! לֹא, הִיא לֹא תִּשְׁתֹּק! אַף הִיא תִּפְתַח אֶת פִּיָּה! "וְתִפְתַח הָאָרֶץ אֶת פִּיָּה - וְתִבְלַע אוֹתָם!" כָּךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה לָהֶם!

הסדר האלהי מתגלה בדרך של 'התפוצצות'.

(מתוך 'תורת ד' תמימה' לר. סופר)

*

 

טשטוש המדרגות

זהו החטא בפרשתנו – טשטוש המדרגות, הנמצא אף בחטא המרגלים ותחילתו בחטא מרים ואהרן. כל טשטוש מביא חורבנות וסכנות נוראות. קורח טוען: "כל העדה כלם קדושים" (במדבר טז ג), כולם שוים, "דמוקרטיה". אבל במציאות יש מדרגות בכל. אבל טשטוש התחומים מגיע לשיאו בטשטוש בין קודש לחול, לטומאה. הוא מתגלה בשיאו בחוצפתם של דתן ואבירם.

"ארץ זבת חלב ודבש"

הגדרה זו של ארץ ישראל יש לה מובן כפול. גם במובן הפשוט, שבחה של הארץ מצד השפע החמרי. אמנם זוהי גם סגולתה הרוחנית. חז"ל מגדירים בחכמת קָדשם את מציאות החלב: "דם נעכר ונעשה חלב" (בכורות ו ב). האדום נעשה לבן. הדם הא מהאסורים היותר חמורים שבתורה, "הדם הוא הנפש" (דברים יב כג). וכשהוא נהפך לחלב הוא מותר בשתיה! וכן הדבש, דבש הדבורים, שהוא עובר עיבוד בגוף הדבורה, שהיא בגדר שרץ העוף, ו"היוצא מן הטמא טמא" (בכורות ה ב), והוא מותר באכילה! וכל זה הוא מכח סגולתה של ארץ ישראל – להפך טמא לטהור. זהו שבחה של ארץ ישראל ביחוד!

רשעותם של דתן ואבירם

עתה נבין יפה עומק חוצפתם וכפירתם של דתן ואבירם. זה מתחיל בתגובתם לקריאתו של משה רבינו: "לא נעלה!" (שם כז) שהוא לבדו כבר מספיק. ובשיאו בקריאתם הנוראה: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש?!" (שם יג). כמה נורא, ארץ ישראל ומצרים – היינו הך!.. את הביטוי לכל קודש הקודשים של קדושת ארץ ישראל וקדושת תורה מן השמים – הם נוטלים ומעבירים לטומאת מצרים! הלא זה מזעזע!

"ותפתח הארץ את פיה"

הזעזוע כה גדול, עד שגם הארץ עצמה מזדעזעת. 'אינה יכולה לשתוק': "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם!" (שם לב). הארץ מתפוצצת... ונבקעת. רשעותם של דתן ואבירם היא כפולה: מידותית אישית, מצד עזות הפנים הנוראה, וגם כלל ישראלית, בכפירתם במעלת ארץ ישראל המיוחדת מכל הארצות.

(ע"פ שיחות הרצ"י זצ"ל קרח)

**


עבור לתוכן העמוד