• עמוסים נשאם

פרשת בהעלתך

בין משה לשאר נביאים

"הֲרק אך במשה דִבֵּר ד' הלא גם בנו דִבֵּר..." (במדבר יב ב). כנגד השוָאה זו, בין נבואת משה רבינו לשאר הנבואות, באה 'התקפה' אלקית: "ויאמר ד' פתאֹם אל משה ואל אהרן ואל מרים: צאו שלשתכם אל אהל מועד" (שם ד). 'פתאם' למה לי? ללמדנו שמשה רבינו ראוי לנבואה בכל עת ואינו צריך הכנה, לא כן מרים ואהרן ושאר נביאים (רש"י. רמב"ן). ד' נותן "שיעור" בעניני נבואה: "אם יהיה נביאכם ד' במראָה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה... פֶה אל פה אדבר בו וּמראֶה ולא בחידֹת" (שם ו-ח). אנו מאמינים שכל דברי הנביאים הם אמת אלקית, אולם מתעלָה מעליהם מדרגתה המיוחדת של נבואת משה רבינו. באמת נבואת משה רבינו היא תורה! אלא אין לנו מילה אחרת להגדיר את מדרגת נבואתו (רמב"ם).

בענין זה יש אצל אבא זצ"ל (מרן הרב קוק, אביו הגדול של רבינו) רמז מהפסוק "אם במחתרת ימָצא הגנב" (שמות כב א), ביחס למינים. אנו אומרים שהיסוד הוא תורה מן השמים, והנבואה מצטרפת לתורה. בגמרא מגילה נזכר שהיו אלפי נביאים, ומופיעה שם רשימה יסודית של מ"ח נביאים שניתנו להיכתב. אם כן הסדר הנכון הוא שהמ"ח מצטרפים אל התורה, אבל כאשר הופכים את הסדר, כפי שעשו המינים, כאילו התורה טפֵלה לנבואה ונסמכת לה - תֹרת, ומקדימים לה מ"ח, בעשותם "מחתרת" – הרי זו גניבת שם שמים וסילוף המדרגות, "אם במחתרת ימצא הגנב".

בגמרא מצאנו ש"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול" (שבת קיט). ועל כך באה הנזיפה האלקית במרים, להבדיל בין הקודש ובין הטמא, שעלה בדעתה להשוות מדרגת נבואת משה רבינו לשאר נביאים.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל בהעלותך)

*

 

המתאוננים: המשבר הראשון

"ויהי בנסֹע הארֹן" (במדבר י לה). אנו מתחילים לנסוע ונפגשים במשבר הראשון, הטרגדיה הראשונה: "ויהי העם כמתאוננים" (שם יא א). אותו העם של מעמד הר סיני! אותו העם של "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"! אותו דור דעה. אותו דור ששמע קול אלקים מְדבר מתוך האש וַיְחי (דברים ד לג) – אותו הדור מסתבך בסיבוכי הדרך ונכשל בהתמרמרות על ענינים גופניים, נכשל בתאות בשר!

"בשר ודם"

יש ביטוי אצל חז"ל: האדם נקרא "בשר ודם". מה פירושו? יש באדם שני צדדים: הבשר, שהוא עצם הגופניות שבאדם, והדם שהוא הנפש, "רק חזק לבלתי אכֹל הדם כי הדם הוא הנפש" (שם יב כג). האדם ישנה בו חיוניות, כח חיים המחיה את הגוף, נשמתיות. הבשר שהוא החומר, הוא הגילוי החיצוני של הדם. חלילה לו לשכוח את ערכו הפנימי, להתמכר לגופו ובשרו.

השתעבדות לעבודה

באותה מידה, ישנה לפעמים התמכרות לעבודה. בודאי יש ערך לעבודה, כהדרכת חז"ל, שישן אדם בלילה כי היום הוא לעבודה. בקהלת מתואר מצב של "מלך לשדה נעבד". יש מלך במובן של "מאן מלכי? רבנן", במובן רוחני-תרבותי. ויש שהמלך נהפך עבד לעבודה, לחקלאות, לחומריות.

התמכרות לבשר

זאת התסבוכת הראשונה והיסודית: "בשר ודם" נעשה משועבד ל"בשר" בלבד, בשכחת דם-הנפש. זה העם, המקבל לחם מן השמים, בלבולי הדרך גורמים לו לשכוח כל גדלותו ומביאים אותו למצב של התמרמרות כלפי מעלה: "מי יאכילנו בשר" (במדבר יא ד). פרשה נוראה זו של שכחת הערך הפנימי, מגיעה עד התפטמות בבשר וסופה בקברות התאוה.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל בהעלתך)

**


עבור לתוכן העמוד