• עמוסים נשאם

שבועות

כפית ההר

חז"ל אומרים: החזירה הקב"ה לתורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא לישראל וקבלוה (עבודה זרה ב ב). בכל הם מבטאים את שייכותה המוחלטת של תורה דוקא לישראל. זוהי כפיה אלקית פנימית של הופעת התורה בישראל. "ועתה אם שמע תשמעון בקֹלי... והייתם לי סגֻלה מכל העמים" (שמות יט ה). אין זה "אם" במובן של תנאי, אלא של ודאות (כמו "אם תשא חטאתם" – אין ספק, אתה מוכרח לסלוח!), התחלה של "אמת" ו"אמונה". התורה ניתנה לעם ישראל בכפיה. זו כפיה של טבע היצירה. שישראל ואוריתא חד הוא.

אין בחירה לכלל

חופש הבחירה בין טוב לרע, בין צדקות לרשעות, קיים רק ברשות היחיד. ככל שהמציאות יותר שורשית ויסודית, פחות ישנה בחירה. בטבע היצירה של כלל ישראל אין בחירה! וכל אחד מאיתנו הוא קודם כל חלק של כלל ישראל, ובזה אין בחירה.

נצח ישראל הוא טבע מציאות.

חירות

במצב של עבדות אין קבלת תורה. עבדות לעניני העולם הזה היא עיכוב לחירות אמיתית, לעבודת ד'.

יציאת מצרים היא הופעת החירות של עם ישראל, "ויצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם". מתוך חירות העבדות לריבונו של עולם, שביציאת מצרים, אנו מגיעים דרך ספירת העומר למתן תורה. ספירת העומר, קשר החיים של המדינה ובמקדש, היא החיבור בין יציאת מצרים למתן תורה.

פסח נקרא "חג האביב", לעומת שבועות שנקרא "חג הבכורים", המשך התפתחות מן האביב אל גמר הפרי. וכן במובן הרוחני, זהו הביכורים של עם ישראל, שנגאל מעבדות לגוים ולתרבותם – לעבדות לד'.

 

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל מועדים)

**


אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד