• עמוסים נשאם

פרשת במדבר

"במדבר" – ספר הדרך

אנו מתחילים ספר מיוחד, חומש במדבר, חומש הדרך, חלק מיוחד של תורה מן השמים שנמשך אלינו בלכתנו בדרך. אין התורה מתחמקת או מתעלמת מזה, אין הקב"ה עוזב אותנו, לא "בשבתך בביתך", בבית – ולא בישיבה, שאף היא בית שלנו – ולא בדרך, "בלכתך בדרך". ספר במדבר הוא החלק המיוחד של תורה אשר ענינוֹ השראת השכינה של המשך דבר ד' המנחה והמדריך אותנו, והמופיע בתוכֵנו בדרך.

סיבוכי הדרך

בדרך אנו נפגשים בכל מיני סיבוכים וצרות, "עשרה נסיונות ניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר". ועם כל זה, בטבע המציאות יש איזו מידה של הכרח ללכת בדרך. "אחד עשר יום מחֹרב", שהם המרחק ממעמד הר סיני לירושלים, הפכו לארבעים שנה, דרך המדבר הגדול והנורא. והדרכים בחזקת סכנה, ויש צורך בתפילת הדרך וברכת הגומל.

הקדוש-ברוך-הוא - איתנו בדרך

אנחנו נוסעים, אבל לא רק אנחנו נוסעים, גם ריבונו של עולם נוסע איתנו. גם בדרך השכינה איתנו. "ויהי בנסע הארֹן".

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל במדבר)

*

 

סדר שבטי ישראל

כאשר שבטי ישראל מוכרחים "להתגלגל" בדרכים, במסעות ובנדודים, הרי הם מופיעים בסדר אלקי נפלא. כשם באורגניזם הבריא של גוף האדם יש סדר של מח, לב, ידים ורגלים, כך באורגניזם הכלל ישראלי, יש סדר מיוחד של שבטי ישראל. במרכז נמצא היסוד הפנימי – המשכן והארון שבתוכו, וכן הכהונה והלויה שהם החלקים הפנימיים של כלל ישראל, ומסביב מסתדרים כל שבטי ישראל על פי סדר מדויק ומפורט בפרטי פרטים.

שמירת המדרגות

אנו יוצאים מן הבית ונמצאים בדרך, עם כל סכנותיה, ולכן יש לשמור בדייקנות נוראה, באימה ויראה, את כל המדרגות, מדרגות בקודש, זו אחריות נוראה. טשטוש תחומים הוא סכנה, שמירתם הוא בריאות. יש לחזור על דברים אלה מאה פעמים ואפילו מאה ואחת פעמים.

בין עובד ד' לאשר לא עבָדוֹ

בהזדמנות זו ראוי לבאר דברי חז"ל אלה: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו (מלאכי ג). עבדו ולא עבדו – שניהם צדיקים גמורים, אלא אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה ט ב). לימוד תורה נקנה בשניים: לימוד ושינון, קנין. כמה פעמים יש לחזור? אין בזה הלכה פסוקה ולא שייך לקבוע בזה כללים, זה ענין אישי. נזכר בחז"ל תלמיד חכם אחד שהיה שונה ארבעים פעם, והיה מונח אצלו בקופסא (פסחים עב א), כלומר, היה קנוי לו לגמרי. וישנם הצריכים מאה פעמים ואפילו ארבע מאות פעמים. אם כן קבעו חכמים מדרגה ממוצעת, מינימלית, מאה פעמים, שמי ששונה מאה פעמים, כבר קנה היטב. אם כן תמוה, מפני מה אמרו חז"ל, שמי ששנה מאה פעמים – עדין איננו נקרא עובד ד'? מה תועיל לו הפעם הנוספת?

אלא נכון, מבחינה לימודית אין לו עוד מה להוסיף. אלא כאן מופיעה מדרגה יותר עליונה מסתם לימוד – גילוי ערך התורה, דבקות בתורה, אהבת תורה בשייכות נפשית-פנימית. התורה נעשית מסתם לימוד – עבודת ד'! זה החילוק בין "עובד ד' לאשר לא עבדו" – בין מצב של שלמות אינטלקטואלי-מדעית-לימודית של הבנה וזכירה – לבין עבודת ד', בה התורה הופכת חיוניות חייו ממש.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל במדבר)

*

עבור לתוכן העמוד