• עמוסים נשאם

פרשת אמור

ישראל מקדשים את הזמן

בסוף פרשתנו (ויקרא כג) נמצאת פרשת המועדים, או המועדות. יש בקשר לזה דבר מענין. בין כל הברכות זכינו לברכה מיוחדת: ברוך אתה ד' מקדש ישראל והזמנים. על זה מעירים חז"ל בגמרא ברכות, שיש כאן קושי כפול. יש לנו כלל בדיני ברכות: "אין חותמים בשתים". וגם "אין עושים מצוות חבילות חבילות". לכאורה יש כאן שני דברים: ד' מקדש את ישראל ומקדש את הזמנים. ואין זה ראוי. למה החיפזון? וכי אי אפשר לברך על האחד ואחר כך לברך על השני? אלא יש כאן בירור יסודי, מעמיק ונפלא בדברי הגמרא: באמת אין כאן שני דברים, אלא דבר אחד. ד' מקדש את ישראל, ומכח קדושה זו שטבע ד' בישראל ניתָן כח לישראל לקדש את הזמנים, "ישראל הוא דקדשינהו לזמנים"! מזה נובע החילוק שבין שבת ליום טוב. קדושת השבת היא קדושה אלקית, "שבת לד'". לעומתה קדושת המועדים, קדושת הזמנים אנחנו קובעים, "אשר תקראו אֹתם במועדם – אַתֶּם תקראו"! זהו ענינם של ישראל בעולם – לקדש את הזמן!/

 

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל אמֹר)

*

 

שבת לד'

הַיּוֹם אָנוּ נִפְגָּשִׁים עִם עַצְמֵנוּ. נִפְגָּשִׁים עִם הַזְּמָן. שֶמַּהוּ הַזְּמָן? הוּא הַ'מִּסְגֶּרֶת' שֶׁבָּהּ אָנוּ חַיִּים. לָשׁוֹן אַחֶרֶת, 'בָּרֶגַע' שֶׁבָּרָא ד' אֶת הָאָדָם, 'נוֹלַד' עִמּוֹ גַּם הַזְּמָן. הַזְּמָן מְחַבֵּר בֵּין הָעוֹלָם לְבֵין הָאָדָם. וּמֵעַתָּה, כֹּל מָה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים, כֹּל מָה שֶׁאָנוּ פּוֹעֲלִים, יוֹצְרִים וּבוֹנִים – אָנוּ עוֹשִׂים בַּזְּמָן! דֶּרֶךְ מָשָׁל, נוֹלַד תִּינוֹק חָדָשׁ לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ. מִמָּתַי אָנוּ מַתְחִילִים לִסְפֹּר אֶת גִּילוֹ? מְעַנְיֵן מְאֹד – מִשָּׁעָה שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם! לֹא רֶגַע אֶחָד קֹדֶם לָכֵן. וְלֹא עוֹד, אוֹתָם תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁהָיָה בְּרֶחֶם אִמּוֹ? – אֵינָם נֶחְשָׁבִים מְאוּמָה! אֵינָם בָּאִים בְּחֶשְׁבּוֹן! הֵם הַ"פְּרֶה-הִסְתּוֹרִיָה" שֶׁל הַתִּינוֹק. מַמָּשׁ כָּךְ הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ. נִבְרָא הָעוֹלָם, 'מַאֲמָר' אַחַר 'מַאֲמָר': יוֹם רִאשׁוֹן, יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי. הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, הַיַּבָּשָׁה, הַמְאוֹרוֹת, הַדּוֹמֵם, הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי. וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נִבְרָא הָאָדָם וְעִמּוֹ – נוֹלַד הַזְּמָן, הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם. רֹאשׁ הַשָּׁנָה, א' בְּתִשְׁרֵי, הוּא הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לְמִנַּיִן הַבְּרִיאָה! וַהֲלֹא תְחִילָתָהּ בּכ"ה בֶּאֱלוּל? אֶלָּא זוֹהִי הַפְּרֶה-הִסְתּוֹרִיָה שֶׁל הָעוֹלָם.

בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה, בְּפֶרֶק כ"ג אָנוּ נִפְגָּשִׁים בְּפָרָשַׁת הַמּוֹעֲדוֹת. כָּתְבָה הַתּוֹרָה: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ד' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (ויקרא כג א-ב). לִכְאוֹרָה צָרִיךְ לָבוֹא עַתָּה פֵּרוּט הַמּוֹעֲדִים. וְלֹא הוּא, מַמְשִׁיכָה הַתּוֹרָה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִיא לַד' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (שם ג). בְּמָה מְדֻבָּר כָּאן? בְּיוֹם הַשַּׁבָּת! מְעַנְיֵן מְאֹד, "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ", וְאִם כָּךְ, הַשַּׁבָּת, אַף הִיא מִקְרָא קֹדֶשׁ, כְּמוֹעֲדֵי ד'? וּלְאַחֲרָיו, בְּפָסוּק ד', כִּבְיכוֹל חֲזָרָה מְיֻתֶּרֶת: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ד' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם".

אֶלָּא בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם 'מִקרָאֵי קֹדֶשׁ', יֵשׁ חִלּוּק בֵּינֵיהֶם. אומרת הגמרא: "יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים אֶת הַזְּמַנִּים", אכן כן - אֲבָל אֵינָם מְקַדְּשִׁים אֶת הַשַּׁבָּת! הַשַּׁבָּת הִיא שַׁבָּת לַד'! ד', הוּא בָּרָא וְקִדֵּשׁ אַתְּ הַשַּׁבָּת. עַל כֵּן לִפְנֵי סַפְּרָהּ עַל הַשַּׁבָּת הִזְהִירָה הַתּוֹרָה: "מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי!" אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. הַשַּׁבָּת הִיא שֶׁלִּי! לֹא אַתֶּם מְקַדְּשִׁים אֶת הַשַּׁבָּת! קְדֻשַׁת הַשַּׁבָּת הִיא לְמַעְלָה מִקְּדֻשַׁת הַמּוֹעֲדִים. וְשָׁבָה וְאָמְרָה: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ד' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם!" "אֹתָם" חָסֵר - אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אַתֶּם! אַתֶּם – אֲפִלּוּ שׁוֹגְגִין! אַתֶּם – אֲפִלּוּ מְזִידִין! אַתֶּם – אֲפִלּוּ מֻטְעִין! אֶת הַזְּמַנִּים, אֶת הַחַגִים – אַתֶּם מְקַדְּשִׁים! אָמְנָם הַשַּׁבָּת הִיא מֵעַל לַזְּמַן, הִיא מֵעֵיִן עוֹלָם הַבָּא, וְהִיא גַּם בְּתוֹךְ הַזְּמָן, הִיא תְּחִלַּת הַזְּמָן, "תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ"!

 

אֵיזֶה חִדּוּשׁ עָצוּם: הַזְּמָן כֻּלּוֹ בִּידֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל! קִדֵּשׁ ד' אֶת יִשְׂרָאֵל, וּבְכָךְ נָתַן בָּהֶם כֹּחַ לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּמָן לִמְקֻדָּשׁ, לַהֲפֹךְ אֶת הַזְּמָן לְבַעַל עֶרֶךְ, לִזְמַן אֱלֹהִי – וְהוּא הוּא, הַזְּמָן שֶׁאָנוּ מוֹנִים לִבְרִיאַת הָעוֹלָם: אֶלֶף רִאשׁוֹן, אֶלֶף שֵׁנִי... אֶלֶף שִׁשִּׁי! זֶהוּ הַזְּמָן וְאֵין בִּלְתּוֹ! אֵין לַמְּצִיאוּת מִנְיָן אַחֵר, זוּלָתִי הַמִּנְיָן שֶׁאָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מוֹנִים עַל פִּי ד', שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם, וְלָקַח אוֹתָנוּ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם! וּבְכָךְ שֶׁאָנוּ, יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, סוֹפְרִים לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, בְּכָךְ אֲנַחְנוּ מְקַדְּשִׁים אֶת הַזְּמָן. כְּלוֹמַר, בִּתְחִלָּה אֲנַחְנוּ מְקַדְּשִׁים אֶת הַזְּמַנִּים, אֶת הַמּוֹעֲדִים, אֶת מִקרָאֵי הַקֹּדֶשׁ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְקַדְּשִׁים גַּם שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחוֹל!

 

(עפ"י 'תורת ד' תמימה' לר. סופר)

**

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד