• עמוסים נשאם

שבת חול המועד פסח

קדושת הכלל וקדושת הפרט

המהר"ל מסביר (נצח ישראל פרק יא), שהענין המיוחד שלנו הוא "אשר בחר בנו מכל העמים". בטרמינולוגיה המיוחדת שלנו, ענייננו הוא קדושת הכלל, קדושת הציבור. גם אצל הגוים יש חסידי אומות העולם, צדיקי אוה"ע, חכמי אוה"ע, יתכן אפילו מצב של קדושה ורוח הקודש: "מעיד אני עלי שמים וארץ בין ישראל בין נכרי... הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו" (תנדב"א רבה ט). אבל על איזה מין רוח הקודש מדובר? על רוח הקודש לפי מעשיו! רוח הקודש פרטית, מלמטה למעלה. הענין שלנו הוא רוח הקודש המופיעה עלינו מלמעלה למטה, על ידי "כפית הר כגגית", מכח יצירה אלקית. הופעת הנשמה הציבורית שלנו אינה מתחילה מן היחידים. בחירת כלל ישראל אינה תלויה בנו.

בפסח, תחילה לרגלים, מתגלה הערך הציבורי שלנו, ערך כלל ישראל, נצח ישראל.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל מועדים)

*

 

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר.

ולכאורה תמוה, היה צריך הכתוב לומר: 'ולפי שכפר בעיקר, הוציא את עצמו מן הכלל'. אלא היה מרן הרב קוק אומר כי ההוצאה את עצמו מן הכלל – מה העבודה הזאת לכם – כלומר, ההוצאה עצמו מקדושת כלל ישראל, היא היא עושה את הכפירה בעיקר! מפני שקדושת האמונה של התורה ומצוותיה, קשורה וקימת באחיזתה בכלל ישראל!

(הגדה של פסח למרן הרב קוק זצ"ל)

*

שאינו יודע לשאול את פתח לו

הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, מי ששימש כרבה של ירושלים כשבעים שנה, היה ידוע בחכמתו ופקחותו הרבה, והכל נהנו ממנו עצה ותושיה. יחסו היה חם לכל אחד באשר הוא, ללמדן הגדול כלפשוט שבפשוטים. פעם אחת, בעת שישב עם תלמידיו בישיבת עץ חיים, נכנסה אשה אחת ושאלה שאלת תם: "רבי, הנחתי על המדף שומן שלא נמלח, בא החתול ואכל את השומן, מה דינו של החתול?"

תלמידי הישיבה כמעט ופרצו בצחוק, אבל מבטו של רבם עצרם. רבי שמואל עצמו, שום חיוך קל לא נראה על שפתיו. הוא פתח אחד מן הספרים שהיו מונחים לפניו ע השולחן, עיין בספר ושהה שעה קלה, כאילו הוא מתישב בדבר, ואחר השיב לשואלת: "החתול טריפה, אך עליך להיזהר מכאן ולהבא, שלא תניחי על המדף שומן קודם מליחה, כדי שלא תביאי את החתול לידי עבירה...".

משעזבה האשה את הבית, פנה לתלמידיו ואמר להם: בני, כאשר תגיעו להוראה בישראל, הוו זהירים לבלתי ללגלג על שום שאלה טפשית שהיא. הדבר עלול חלילה לגרום לידי כך, שהשואל, מחמת בושה, לא יוסיף לבוא ולשאול גם כאשר תבוא לידיו שאלה חמורה ומחוכמת...".

(הגדה של פסח חד גדיא)

**


אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד