• עמוסים נשאם

פרשת מצורע

שייכות לכלל (מתוך ההפטרה)

מצד אחד, המצורע הוא לכאורה, ביסודו, מעוכב בשייכות ובזיקה לכלל ישראל: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". ועם כל זה אנו מוצאים בהפטרה שלנו, שארבעה מצורעים דואגים לכלל ישראל, ולמצבו הבטחוני והצבאי. אף על פי שהמצורע נראה לגמרי מבודד, בכל זאת קימת מציאות של שייכות לכלל ישראל. קיים ביטוי מיוחד של מרן הרב קוק בענין זה. במסכת ברכות נפסק, שבזמן תפילה: "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". והגמרא מוסיפה: "אבל עקרב פוסק". וכך נפסק בשולחן ערוך. בזהר ישנה דרשנות על דברי חז"ל שבגמרא, וכן הוא כאן. כשיש נחש, שטן, סיטרא אחרא וכדומה, סכנה במצב המוסרי, בכל זאת, גם אז לא נפסק הקשר עם הכלל. "אבל עקרב – פוסק!" "עקר בית" – עקר ב', עקירה מבֵית ישראל, מכלל ישראל – פוסק. כל זמן שיש אחיזה בבית הלאומי של כלל ישראל, עדין יש אחיזה בקדושת ישראל. אבל מרגע שיש עקירה מכלל ישראל – פסקה הקדושה! פסקה השייכות לכלל. כך בהפטרה, אנו מוצאים שהמצורעים דאגו לצד הבטחוני של כלל ישראל.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל מצרע)

*

 

לשון הרע

המילה מצֹרע מרמזת על "מוציא רע", על מדבר לשון הרע. תכונתו העיקרית של האדם היא כח דיבורו. על כן הוא מכונה "האדם המדבר". זה מתיחס כמובן לדיבורים טובים. אומנותו של אדם היא להשתמש בכשרון היסודי הזה לדיבורים של תורה, עבודה וגמילות חסדים, ולא בשביל היפוכם, לשון הרע.

בגמרא ערכין נאמרו דברים נוראים: "כל המספר לשון הרע מגדיל עוונות כנגד שלוש עבירות, ע"ז, ג"ע וש"ד". וכן "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר", הוא שייך למצב הנורא של הסתבכות באפיקורסות. כל זה מפני שהוא פוגם בכח הדיבור של האדם! ועוד יותר מזה, כפי שאמר ה"חפץ חיים", שהופיע בשליחות אלקית מיוחדת לטהרת הדיבור בישראל. כתב ה"חפץ חיים" בהקדמה לספרו: המדבר לשון הרע, לא רק מטמא את כח הדיבור שלו, אלא גם את כח הדיבור של כלל ישראל! המדבר לשון הרע הוא אדם חולני בדיבורו.

השפעת האדם על סביבתו

דיבור לשון הרע הוא סימן למחלה, ורקבון רוחני זה מתגלה במישור הגופני בצורה של נגעים. זו העקמומיות הנפשית היותר גדולה, עד כדי שהיא ניכרת גם בחוץ, במצב הגופני, מה שהוא קל להבנה. אך היא מתפשטת גם על מה שמחוצה לו, בין אדם לחברו, ואפילו על בעלי החיים שבבעלותו ועל כליו. כחמורו של רבי פנחס בן יאיר שסירב לאכול טבלים, ולעומתו אתונו של בלעם הרשע. עד כדי כך, ישנו ביטוי בירושלמי: "מקלו של רבי מאיר היתה בידו והיתה מלמדתו דעת".

"ולכל בשרו מרפא"

בירור ערך האדם ואחריות על דיבורו מתברר מתוך המציאות הכללית של "ושכנתי בתוכם". ככל שנרבה אור תורה, דרך ארץ ומעשים טובים, ובירורים אמיתיים מעומק תורה, יותר נרבה אור של תשובה ורפואה. מתוך ריבוי אצילות של תורה, מתבררות דרכי הריפוי ליחיד ולכלל ישראל. ככל שנרבה אורה של תורה, נרבה רפואה לסביבה מכל הטומאות והטמטומיפ, ונקרין על המדינה כולה ממקור גבורתה של תורה שניתנה מפי הגבורה.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל תזריע-מצרע)

**


אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד