• עמוסים נשאם

פרשת צו

"בונין בחול ואחר כך מקדישין"

מסביר רש"י, שכשהיו בונים את הבית, היו קונים כל צרכי הבית ממעות של חולין, ולאחר שהושלם הבנין, קִדשוהו. כך במשכן וכך במקדש. כי "לא נִתנה תורה למלאכי השרת". שבזמן הבנין, אי אפשר שלא ישבו בצילו מפני החמה, ונמצאים נהנים מההקדש. "בונים בחול ואחר כך מקדישים".

מבאר מרן הרב קוק, שכך ממש סדר גאולתם של ישראל ובנין הארץ, "בונים בחול ואחר כך מקדישים". כך היא גאולתם של ישראל, קמעא קמעא, בסדר בנין הארץ, מקודם תחית החול, והיא נעשית על ידי כל חלקי עם ישראל, צדיקים ופחות צדיקים, 'בונים בחול', עם כל הצער והסיבוכים, ולאט לאט יוסרו העיכובים השונים, ויופיע יותר ויותר קידוש השם, 'ואחר כך מקדישין'.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל צו)

*

 

"בּוֹנִין בַּחוֹל וְאַחַר כָּךְ מַקְּדִישִׁין" (בבא מציעא נז ב)

בְּמַחֲצִיתָהּ הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל פַּרָשָׁתֵנוּ, נִשְׁלָם עִנְיָן הַקָּרְבָּנוֹת. הַמַּחֲצִית הַשְּׁנִיָּה מֻקְדֶּשֶׁת כֻּלָּהּ לַחֲנֻכַּת הַבַּיִת וְלַהֲכָנַת אַהֲרֹן וּבָנָיו לַעֲבוֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְכָךְ הָיָה סֵדֶר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, מַמָּשׁ כְּסֵדֶר הֲקָמַת הַמִּקְדָּשׁ מְאֻחָר יוֹתֵר: כֹּל צָרְכֵי הַבִּנְיָן וָחֳמָרָיו, נִקְנוּ מִמָּעוֹת שֶׁל חֻלִּין, בְּכֶסֶף שֶׁל חוֹל. וְרַק לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּיְּמָה בְּנִיָּתוֹ שֶׁל הַמִּשְׁכָּן – מָשַׁח אוֹתוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, אוֹתוֹ וְאֶת אַהֲרֹן וּבָנָיו הַכֹּהֲנִים, הָעֲתִידִים לַעֲבֹד בְּתוֹכוֹ, וְנִתְקַדֵּשׁ הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וּמִפְּנֵי מָה לֹא קִדֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן בַּתְּחִלָּה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִבְנָה הַמִּשְׁכָּן בְּקֹדֶשׁ? רָשִׁ"י: "לֹא הָיוּ קוֹנִין הָאֲבָנִים וְהַטִּיט מִמָּעוֹת הַקֹּדֶשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הָאוּמָּנִין וְהֵעֵם לִידֵי מְעִילָה אִם יֵשְׁבוּ עֲלֵיהֶם אוֹ אִם יְהֶנוּ מֵהֵם" (רש"י בבא מציעא שם ד"ה דאמר שמואל). וְהוּא דָּבָר אָסוּר. עַל כֵּן הוֹרוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ, זֶה הַכְּלָל: בִּזְמַן הֲקָמַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הַבִּנְיָן הוּא עֲדַיִן חוֹל, וְרַק אַחַר שֶׁתַּמָּה מְלֶאכֶת הַבִּנְיָן – מַקְדִּישִׁים אוֹתוֹ, וּמֵעַתָּה הוּא קֹדֶשׁ.

וּרְאוּ זֶה פֶּלֶא, כָּךְ לִמְדָנוּ הָרַב קוּק זַ"ל, בְּעֵת תְּחִיַּת הָאֻמָּה בְּיָמֵינוּ, הִנֵּה הַכְּלָל הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁעַל יָדוֹ נִבְנָה הַמִּשְׁכָּן, נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִמֶּנוּ אָנוּ לְמֵדִים גַּם לְיָמֵינוּ אֵלֶּה. כָּךְ מַמָּשׁ, הוּא סֵדֶר גְּאוּלָתֵנוּ וְסֵדֶר בִּנְיָן הָאָרֶץ בַּזְּמַן הַזֶּה: "בּוֹנִים בַּחוֹל וְאַחַר כָּךְ מַקְדִּישִׁים!" בַּתְּחִלָּה קִמְעָה קִמְעָה, מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, שָׁלָב אַחַר שָׁלָב: "דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם, רֶגֶב אַחַר רֶגֶב, כָּךְ נִגְאָל אַדְמַת הָעַם, מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב". כָּךְ שָׁרוּ הֶחָלוּצִים, סָבֵינוּ, בּוֹנֵי הָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנִים. הַיּוֹם אָנוּ יוֹדְעִים, שֶׁמָּה שֶׁבֶּאֱמֶת בָּעַר בְּלִבָּם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ הֶחָלוּצִים, בּוֹנֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, הוּא קוֹל ד' הַקּוֹרֵא בְּתוֹכָם פְּנִימָה: 'קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן'! אֲבָל אָחֵינוּ אֵלֶּה, לֹא לָמְדוּ, וְעַל כֵּן לֹא יָדְעוּ וְגַם לֹא קִיְּמוּ – הֵם בָּנוּ בָּחוֹל! הָיוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה חֲרוּצִים, אֲבָל עֲדַיִן - 'אֲנָשִׁים שֶׁל חוֹל'. כֵּן כֵּן, בְּעִקָּר 'אַנְשֵׁי חוֹל', וְלֹא 'אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ' – הֵם שֶׁבָּנוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, בְּהִתְלַהֲבוּת עֲצוּמָה, אֶת כָּל הַבִּנְיָן הַחָמְרִי הַגָּדוֹל, הֵם שֶׁהֵקִימוּ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָנוּ חַיִּים בְּתוֹכָהּ. אָמְנָם בִּנְיָן כָּזֶה, הַנִּבְנֶה בְּחֹמָרִים שֶׁל חוֹל, 'מִמָּעוֹת שֶׁל חוּלין', בְּוַדַּאי בַּית כַּזֶּה, מְדִינָה כַּזּוֹ, עָדִין כֻּלָּהּ חוֹל. זוֹכְרִים? "בּוֹנִין בַּחוֹל - וְאַחַר כָּךְ מַקְּדִישִׁין". אַחַר כָּךְ. אָמְנָם לְשֵׁם כָּךְ לֹא דַּי בַּאֲנָשִׁים-שֶׁל-חוֹל. זֹאת עֲבוֹדָתָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַקֹּדֶשׁ! וּמִי הֵם, אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ אֵלֶּה? הַלָּלוּ הֵם אֲנָשִׁים כְּאֵלֶּה, שֶׁלֹּא רַק אַהֲבַת ד' בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבָּם, וְלֹא רַק אַהֲבַת הַתּוֹרָה בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבָּם, אֶלָּא, דַּוְקָא בְּשֶׁל אַהֲבַת ד' הָעֲצוּמָה שֶׁבִּלְבָבָם - בּוֹעֶרֶת בָּהֶם מְאֹד מְאֹד אַהֲבַת כֹּל יִשְׂרָאֵל! אַהֲבַת 'יִשְׂרָאֵל שֶׁל קֹדֶשׁ' וְאַהֲבַת 'יִשְׂרָאֵל שֶׁל חוֹל'. אַהֲבַת 'הַבִּנְיָן שֶׁל חוֹל' וְאַהֲבַת 'הַבִּנְיָן שֶׁל קֹדֶשׁ'! אֲנָשִׁים הָאוֹהֲבִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ, צַדִּיקִים, בֵּינוֹנִיִים וּרְשָׁעִים, מַאֲמִינִים בּוֹ, מַכִּירִים אוֹתוֹ! כָּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת ד', מִי שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת ד' בֶּאֱמֶת – הוּא מֻכְרָח לֶאֱהֹב אֶת בָּנָיו! "אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת". אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת שַׁיָכִים לַצִבּור הָאָהוּב הַזֶּה. כֵּן כֵּן. וְכָךְ, כֻּלָּנוּ, הַגְּדוֹלִים עִם הַקְּטַנִּים, הִנְנוּ מִשְׁתַּתְּפִים עִם הַבּוֹנִים אֶת הַבִּנְיָן הַהוֹלֵךְ וְקָם, מְחַזְּקִים אֶת יְדֵי אָחֵינוּ הַבּוֹנִים בַּחוֹל, וּבַעֲנָוָה גְּדוֹלָה – בּוֹנִים בַּקֹּדֶשׁ, מַקְדִּישִׁים! מַקְדִּישִׁים אֶת הַבִּנְיָן, לְאַט לְאַט, מְקַדְּשִׁים 'דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם', 'מְקַדְּשִׁים 'רֶגֶב אַחַר רֶגֶב', מְקַדְּשִׁים נְטִיעָה אַחַר נְטִיעָה, מְקַדְּשִׁים בְּאַהֲבָה וְכָבוֹד, כְּפִי כֹּחֵנוּ. יוֹדְעִים כִּי ד' הַטּוֹב, הוּא הָאוֹחֵז בְּיָדֵנוּ וּמוֹלִיךְ אוֹתָנוּ בְּבִטְחָה, אֶת כֹּל בַּיִת יִשְׂרָאֵל, עַם ד', אֶל גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל הַשְּׁלֵמָה, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. אַשְׁרֵינוּ מָה טוֹב חֶלְקֵנוּ.

(עפ"י 'תורת ד' תמימה' לר. סופר)

**


עבור לתוכן העמוד