• עמוסים נשאם

פרשת פקודי

סיום מסכת

"חזק ונתחזק". חזק ונתחזק אנו כולנו. חז"ל מסבירים "חזק ואמץ" – בדברי תורה. מתוך דברי תורה מתגלה ה"חזק ואמץ" במדינה ובממשלה...

היום סיימנו חומש שמות. בסיום מסכת עושים מסיבה. וכן, כאשר זכינו לסיים חלק של "תורת ד' תמימה". זכינו לסיים חלק, אך כמובן תורה מן השמים אינה מתחלקת ל'חלקים'. "אוריתא וקודשא בריך הוא – חד". בכל חלק של תורה קיימת החיוניות של "תורת ד' תמימה". אמת לאמיתה של תורה מופיעה, רק כשהיא תמימה. כשאינה תמימה – יש שקר וזיוף. רק כשהיא תמימה, נפגשים באמיתיות השכליות האלקית. סיום מסכת היא מצוה גדולה.

"ואעשך לגוי גדול"

ספר שמות הוא דבר ד' אל עם ישראל, לעומת ספר בראשית שהוא הכנה לעם ישראל. ההבטחה לאברהם אבינו: "ואעשך לגוי גדול", הולכת ומתקיימת, אחרי אלפי שנים וסבוכיהן, על פי דבר ד' בורא כל העולמים. אנו שייכים לזה, אשרינו. ה"אור החיים" הקדוש כותב: "אשרי עולם שאומה זו בתוכו". גם בימינו יש ניסים, קול ד' בציון, רעם! – וכיצד יש שאינם רואים ואינם שומעים?! ב"ה, גישתנו היא להיפגש עם "ממשלתך בכל דור ודור ומלכותך מלכות כל עולמים", ולא להסתכל על ארבע אמות של חול. אנו חלק מ"כל עולמים"... החידוש של דבר ד' אל אברהם הוא: "ואעשך לגוי גדול" – אנחנו עם!

 

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל פקודי)

*

 

הנדיבות – מהותם של ישראל

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: "מִשְׁכָּן נִקְרָא מִקְדָּשׁ וּמִקְדָּשׁ נִקְרָא מִשְׁכָּן". אֶלָּא הַמִּשְׁכָּן הוּא אֲרָעִי, זְמַנִּי, לֹא קָבוּעַ. הָבָה נֹאמַר, הוּא "הַמִּקְדָּשׁ הַמִּתְנוֹעֵעַ", הַנּוֹסֵעַ עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. לְעֻמַּת זֹאת, הַמִּקְדָּשׁ הוּא קָבוּעַ, בֵּית עוֹלָמִים, וּמְקוֹמוֹ רַק בִּירוּשָׁלַיִם. הַמִּשְׁכָּן, אֵפוֹא, הוּא הֲכָנָה לַמִּקְדָּשׁ, וְהוּא לִוָּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בְּמִצְוַת ד' אֶת בֵּית הַבְּחִירָה. וְכֵיצַד נִבְנוּ שְׁנֵיהֶם, הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּקְדָּשׁ? עַל יְסוֹד הַנְּדִיבוּת! "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כֹּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד'... קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לד' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ד' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות לה ה). מְעַנְיֵן מְאֹד: תְּרוּמָה – כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד'! אִם ד' צִוָּה, אֵיךְ כָּתְבָה הַתּוֹרָה: תְּרוּמָה וּנְדָבָה? וַהֲלֹא הִתְחַיָּבְנוּ, צֻוֵּינוּ לָתֵת! לֹא שַׁאֲלוּ אוֹתָנוּ! נָכוֹן מְאֹד, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין כֹּל סְתִירָה. ד' יָצַר אוֹתָנוּ עִם תְּכוּנוֹת, מִדּוֹת כָּאֵלֶה: יִשְׂרָאֵל רַחֲמָנִים, בַּיְשָׁנִים וְגוֹמְלֵי חַסָדִים. גְּמִילוּת הַחֶסֶד, הַנְּדִיבוּת, הִיא 'תְּכוּנָה לְאֻמִּית' שֶׁלָּנוּ. "לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ", "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם" – עַם שָׁלֵם שֶׁל נְדִיבִים! וְהַנְּדִיבוּת הַזּוֹ, רֹחַב הַלֵּב הַזֶּה, מִתְנוֹצְצִים כְּבָר בְּרֵאשִׁית בִּנְיָנוֹ שֶׁל הַמִּשְׁכָּן. בִּנְיָן הַמִּשְׁכָּן נִבְנָה כֻּלּוֹ עַל יְדֵי תְּרוּמוֹת! הַמִּקְדָּשׁ-הַמִּשְׁכָּן הוּא לִבָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הוּא הָעוֹשֶׂה אֶת עַם יִשְׂרָאֵל אֲגֻדָּה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה. עַל כֵּן הַמִּצְוָה, הַתְּרוּמָה הַיְסוֹדִית מִכֹּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁמִּמֶּנָּה יִבָּנוּ יְסוֹדוֹת הַמִּשְׁכָּן וַאֲדָנָיו, הִיא שֶׁל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל דַּוְקָא. לְלַמְּדֵנוּ, כִּי כֹּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ שָׁלֵם, עַד שֶׁיִּתְחַבֵּר עִם חַבֵרוֹ בְּאַהֲבָה גְּמוּרָה בְּתוֹךְ כְּלָל הָאֻמָּה. "יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בַּזֶּה". עַל כֵּן, כַּמָּה נִפְלָא, אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּרוּמָה הִיא חוֹבָה גְּמוּרָה – הִיא נְדָבָה גְּמוּרָה! מִפְּנֵי שֶׁהִיא חוֹבָה הַנּוֹבַעַת מִמַּהוּת נְדִיבָה! וְכָךְ, מֵהַתְּרוּמָה הַיְסוֹדִית שֶׁהַכֹּל חַיָּבִים בָּהּ בְּשָׁוֶה, מוֹפִיעָה נְדִיבוּת הַלֵּב, הִתְנַדְּבוּת הַיְחִידִים, מֵעֵבֶר לְכֹל חֶשְׁבּוֹן, בְּלִי שִׁעוּר: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה", יוֹתֵר מִן הַצָּרִיךְ! עַד שֶׁמֻּכְרָח מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִקְרֹא דַּי לַתְּרוּמוֹת: "וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (ויקרא לו ו). עַל כֵּן, כַּמָּה מַתְאִים הַדָּבָר, שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אַף הוּא, עַל יְסוֹד הַנְּדִיבוּת.

מְסַפְּרִים רַבּוֹתֵינוּ, כֵּיצַד נִתְגַּלֶּה לְדָוִד הַמֶּלֶךְ הֵיכָן עָתִיד לְהִבָּנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? שֶׁהֲרֵי אֵין הַדָּבָר מְפֹרָשׁ בַּתוֹרָה. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים שֶׁהָיוּ דָּרִים בְּסָמוּךְ זֶה לַזֶּה. הָאֶחָד הָיָה עָשִׁיר, אַךְ בָּנִים לֹא הָיוּ לוֹ. וְהָאַחֵר הָיָה עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָמְנָם הִתְבָּרֵךְ בְּבָנִים הַרְבֵּה, שֶׁהָיוּ מְשַׁמְּחִים אֶת לֵב הוֹרֵיהֶם. יוֹם אֶחָד הִרְהֵר הֶעָשִׁיר בְּלִבּוֹ: הִנֵּה, אָחִי, עַד מָה רַבָּה מְצוּקָתוֹ, אֵין לוֹ בְּמָה שֶׁיְּפַרְנֵס אֶת יְלָדָיו. אֵלֵךְ וְאָבִיא לוֹ בְּהֵחָבֵא, דֶּרֶךְ מַתָּן בַּסֵּתֶר, מִן הַיְבוּל הָרַב שֶׁבָּאֲסָמַי. וְלֹא יִגְוַע, הוּא וּבְנֵי בֵּיתוֹ, בָּרָעָב, חָלִילָה. אָמַר וְעָשָׂה. לַיְלָה לַיְלָה הָיָה עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בְּאֵין רוֹאִים, עַד לְבֵית אָחִיו הֶעָנִי, מַנִּיחַ אֶת יְבוּלוֹ לְיַד דַּלְתּוֹ שֶׁל אָחִיו וְשָׁב לְבֵיתוֹ, שָׂמֵחַ עַל שֶׁזָּכָה לְקַיֵּם מִצְוַת 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. בְּאוֹתָם יָמִים, הִרְהֵר גַּם הָאָח הֶעָנִי בְּלִבּוֹ כָּךְ: הִנֵּה אָחִי הַיָּקָר, אָמְנָם הַפַּת מְצוּיָה בְּכִיסוֹ, אַךְ בֵּיתוֹ שָׁרוּי בְּעֶצֶב, שֶׁאֵין לָהֶם בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּחוּ אֶת לִבָּם. וְאַף, בְּאֹרַח פֶּלֶא, רוֹאֶה אֲנִי כִּי שָׁפָר גּוֹרָלִי, אֶקַּח מְעַט מִמָּה שֶׁזִּכַּנִּי ד' כְּמַתְּנַת חִנָּם, וְאָבִיא לְאָחִי, לְשַׁמֵּחַ אֶת לִבָּם. וְכָךְ הָיוּ יוֹצְאִים עִם לַיל, זֶה אֶלבֵּיתוֹ שֶׁל זֶה, עַד שֶׁלַּיְלָה אֶחָד, בְּלֶכְתָּם, נִתְקְלוּ זֶה בְּזֶה בְּמַפְתִּיעַ. נָפְלוּ אִישׁ עַל צַוָּאר רֵעֵהוּ וְגָעוּ בִּבְכִיָּה. וּבַמָּקוֹם הַהוּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ...

 

(מתוך 'תורת ד' תמימה' לר. סופר)

**

עבור לתוכן העמוד