• עמוסים נשאם

פרשת משפטים

'נעשה ונשמע'

אחרי שזכינו להתגלות התורה כולה, בכלל כלליותה בפרשת יתרו ובפרט פרטיותה בפרשתנו, משפטים – מתגלה עניננו המיוחד בכל תקפו: "נעשה ונשמע". זהו סודם של ישראל, כלשון הגמרא בשבת: "מי גילה רז זה לבנַי". לכאורה, הביטוי 'נעשה ונשמע' מוזר מאד. הסדר הנורמלי הוא 'נשמע ונעשה' – קודם נשמע, ונדע, ואז נעשה. נכון, אנחנו לא נורמליים, אנחנו על-נורמליים, מעל לנורמליות האנושית הרגילה, אנחנו מקדימים נעשה לנשמע. חז"ל מזכירים שזהו סוד על-אנושי פִלאי, המתנשא מעל לסדר האנושי: "מי גילה רז זה לבנַי, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר: בָּרכו ד' מלאכיו גבֹּרי כח עֹשי דברו לשמֹע בקול דברו". אחרי כל פרטיה ודקדוקיה של תורה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, מתגלה מה אנו ומה חיינו ואֵלו מין אנשים אנחנו, מתגלה טבעיותנו המיוחדת – סגולת ישראל. עָם, שהתורה היא טבעו ונשמתו, לא שואל: 'מה כתוב בה', אלא אומר בנפש חפצה, 'איש אחד בלב אחד': "נעשה ונשמע"!

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל משפטים)

*

 

 

עין תחת עין

כָּתְבָה הַתּוֹרָה: "עַיִן תַּחַת עַיִן!" אִם יִהְיֶה אָסוֹן, וּפָגַע אִישׁ בְּעֵינוֹ שֶׁל אִישׁ אַחֵר, וְסִמְּאוֹ - עַיִן תַּחַת עַיִן! כִּבְיָכוֹל, מַמָּשׁ, יְסַמֵּא הַמֻּכֶּה אֶת עֵין הַמַּכֶּה, תַּחַת עֵינוֹ שֶׁנִּסְתַּמְּאָה! הֲיִתָּכֵן? הָאֵין הוּא אַכְזָרִי מְעַט? לֹא! אַדְרַבָּא. הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר. כִּסְבוּרִים אֲנַחְנוּ שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה הֶפְקֵר? אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן, וְאִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה? חֲלִילָה! אדרבה, לֹא זֹאת בִּלְבַד, שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ הֶפְקֵר, עוֹד הוּא מִתְנַהֵל בַּצֶּדֶק הַגָּמוּר! בְּדִין גָּמוּר! בְּמִשְׁפָּט גָּמוּר! בְּוַדַּאי כָּךְ. וּמַהוּ הַצֶּדֶק הַגָּמוּר? מַהוּ הַדִּין הַגָּמוּר? - עַיִן תַּחַת עַיִן! כֵּן כֵּן. מִדָּה - כְּנֶגֶד מִדָּה. מַמָּשׁ מַמָּשׁ! פָּגַעְתָּ? חִבַּלְתָּ? הִכְאַבְתָּ? צִעַרְתָּ? - שָׁלֵם תְּשַׁלֵּם! כִּגְמוּלְךָ תְּשַׁלֵּם! כָּל שֶׁקִּלְקַלְתָּ - יְהֵא עָלֶיךָ לְתַקֵּן. כָּל שֶׁעִוַתְתָּ - תְּיַשֵּׁר. עַד תֹּם! כָּךְ הוֹרְתָה הַתּוֹרָה, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, תּוֹרָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

אֶלָּא קָשֶׁה, שֶׁכֵּיצַד אֶפְשָׁר הַדָּבָר: "עַיִן תַּחַת עַיִן, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" - מַמָּשׁ? וְהֲלֹא הַתּוֹרָה רַחְמָנִית הִיא, תּוֹרַת חֶסֶד. וְאֵיךְ תִּגְזֹר גְּזֵרָה נוֹרָאָה, 'אַכְזָרִית' שֶׁכָּזוֹ? וְלֹא עוֹד, 'עַיִן תַּחַת עַיִן - מַמָּשׁ', אוֹמֵר אַתָּה? וְאִם הַמַּכֶּה בְּעַצְמוֹ סוּמָא? הֵיאַךְ נְקַיֵּם 'עַיִן תַּחַת עַיִן מַמָּשׁ'? וְאִם סִמֵּא הַמַּכֶּה אֶת הַמֻּכֶּה בַּחֲצִי עֵינוֹ - אֵיךְ יְסַמֵּא בֵּית-דִּין אֶת הַמַּכֶּה בְּאוֹתוֹ שִׁעוּר בְּדִיּוּק? ּמֵעַתָּה, אֵיךְ תּוּכַל הַתּוֹרָה, אֵיךְ יוּכַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ - גַּם בְּדִין, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפַּט הַגְּמוּרִים, בְּכָל תֹּקֶף - וְגַם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַמָּשׁ, בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים? אֵיךְ יוּכַל הָאָדָם לִנְהֹג מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּבוֹ בַּזְּמַן, לִהְיוֹת אִישׁ חֶסֶד, רַחְמָן וְטוֹב?

 

אוֹמְרִים רַבּוֹתֵינוּ: מָשַׁל לְאָב וָאֵם, שֶׁסָּרַח בְּנָם. שׁוֹלֵף הָאָב אֶת חֲגוֹרָתוֹ בְּכַעֲסוֹ, וּמְנִיפָהּ עַל בְּנוֹ לְהַכּוֹתוֹ. מְמַהֶרֶת הָאֵם לְהִתְיַצֵּב בֵּין שְׁנֵיהֶם וְקוֹרֵאת: הַמְתֵּן הַמְתֵּן, אַבָּא. צָדַקְתָּ. אָכֵן רָאוּי הַבֵּן לְעֹנֶשׁ עַל מַעֲשֵׂהוּ. כֵּן כֵּן. אֶלָּא עַתָּה, אַבָּא, תְּנֵנִי וַאֲסַדֵּר עִמּוֹ אֶת הַחֶשְׁבּוֹן לְמַעֲשֶׂה! וְהַנִּמְשָׁל, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב - הִיא אָבִינוּ, תּוֹרָה שֶׁבַּעַל-פֶּה - אִמֵּנוּ. בָּאָה תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וּמוֹדִיעָה: סִמֵּאתָ עֵין חֲבֵרְךָ? - הֲתֵדַע עַד כַּמָּה חֲמוּר הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשִׂיתָ? - עַיִן תַּחַת עַיִן! כֵּן כֵּן - מַמָּשׁ! כָּךְ חָמוּר הוּא, עַד כְּדֵי כָּךְ נוֹרָאָה הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ, רָאוּי אַתָּה שֶׁאַף אַתָּה - יְסַמְּאוּ אֶת עֵינְךָ! כָּךְ צוֹדֵק! כָּךְ רָאוּי! כָּךְ יָשָׁר! כָּךְ הוּא הַדִּין! כָּךְ!!! וּלְמַעֲשֶׂה? הֲלֹא מְחַנְּכִים אֲנַחְנוּ, וְלֹא רְשָׁעִים, חָלִילָה. לֹא בִּנְּקָמָה וּבְהִתְעַלְּלוּת חָשְׁקָה נַפְשֵנוּ, ד' יִשְׁמְרֵנוּ. הֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שְׁמוֹ רַחְמָנָא וּבָנָיו, יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים! הֲלֹא עִנְיָנֵנוּ בָּעוֹלָם, הוּא לְהוֹרוֹת כֵּיצַד מְתַקְּנִים. לֹא כֵן? וּלְתַקֵּן עוֹלָם – לְהוֹצִיא רְשָׁעִים גְּמוּרִים, שֶׁעִמָּם דְּרוּשָׁה דַּוְקָא יַד בַּרְזֶל - לְחַנְּכוֹ אֶל הַטּוֹב, נִתָּן רַק בְּמִידַת הָרַחֲמִים, בְּהִתְחַשְּׁבוּת, בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ - לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. "עַיִן תַּחַת עַיִן - מַמָּשׁ" - כָּךְ הוּא הַצֶּדֶק הַגָּמוּר, בְּוַדַּאי. וְאֵיךְ יִסְתַּדֵּר הַצֶּדֶק הָזֶה לְמַעֲשֶׂה, בַּמְּצִיאוּת? "עַיִן תַּחַת עַיִן - מָמוֹן". כְּלוֹמַר, מָמוֹן תַּחַת עַיִן! יְשַׁלֵּם לוֹ הַחוֹטֵא דְּמֵי נִזְקוֹ!

"תורת ד' תמימה", ומתגלה בשני צדדים, שמימי וארצי, שהם ענין אחד, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, "חיי עולם נטע בתוכנו", התורה שבתוכנו הנמשכת משמים, התורה החיה בקרבנו, באומה החיה, "כי אל חי בקרבנו".

(עפ"י 'תורת ד' תמימה' לר. סופר)

**


אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד