• עמוסים נשאם

פרשת בא

"אשר יפלה ד'"

"למען תדעון אשר יפלה ד' בין מצרים ובין ישראל" (שמות יא ז).

זהו יסוד האפליה שהולך ונבנה לאיטו. למען דעת שאנחנו והמצרים (וכן שאר אויבים וכן בני עמריקא וכן הניאו-פלשתים המכונים פלשתינים... ר. ס.) – איננו ידידים ואיננו חברים! אנחנו שני עולמות נבדלים! ואף שבתחילה היינו בלועים בתוך מצרים, היינו 'מצריים בני דת אברהם אבינו' – לאט לאט הולכת ומתהווה האפליה. שמא תאמרו, באפליה יש יסוד גזעני? תלוי באיזו אפליה מדובר. אם אפליה פירושה היתר להתעלל בגוים, לדכאם, להציקם, לגנוב כספם – בודאי אנחנו נגד אפליה. אבל אם אפליה פירושה, שאנחנו לב שבאומות, ומוטל עלינו להפיץ אור ד' בעולם כולו, להיות אור לגוים, "ונברכו בך כל משפחות האדמה", להתפלל עליהם ב'עלינו לשבח', 'לתקן עולם במלכות שדי', אז אין כל דבר רע באפליה, אדרבה, זו אפליה בין אור לחושך. והאפליה הזו הולכת ונבנית ממכה למכה, אפליה בין "בני בכורי ישראל" לבין "בנך בכורך"...

"והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שם יב כו).

כיצד יודעים שזוהי שאלת הבן הרשע? כי הוא אינו שואל – הוא אומר! הוא קובע! פוסק, מחליט, דוגמטי: 'מי צריך כל זה?' אמנם, יש לשים לב שגם הרשע הוא בן! גם אותו אוהבים ודואגים לו. גם אם סוטרים לו – הוא בן. בין הבנים ישנו גם בן כזה, וצריך להתיחס אליו בשווה. בהגדה אנו מקהים את שיניו, אבל ביציאת מצרים, גם הרשעים נגאלו. רשעים רבים יצאו ממצרים, עשו את העגל, את פסל מיכה וכו'. וזהו סימן שלא פרשו מן הכלל.

(עפ"י פירוש הרב אבינר שליט"א עה"ת בא)

*

 

 

יציאת מצרים

זוג הפרשיות שמות-וארא הן הכנה ליציאת מצרים. זוג הפרשיות השני בא-בשלח ענינו עצם העובדה של יציאת מצרים וקביעת עצמאותנו הקדושה. האדם האמיתי הוא האדם בן-החורין שיכול לברך: "שלא עשני עבד". כך, ביציאת מצרים נהינו לעם!

"יוצאים ביד רמה"

כל זה נמשך מעובדה יסודית: "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" (ערבית אמת ואמונה). יש לשים לב לסגנונה של תורה. פרשתנו היא סיפור הסתורי: "ויסעו", "וילכו" וכו'. כולם מתארים דברים שהיו וחלפו. אבל יש יוצא מן הכלל: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד ח). בלשון הווה ולא בלשון עבר. אנו יוצאים ויוצאים מאז ועד הנה. במהלך כל הדורות אנו הולכים ויוצאים ביד רמה. כך הסדר האלהי!

"אל תירא עבדי יעקב" (להפטרה)

כל האומות מתגוששות ביניהן – ואנחנו בתווך. אינם מפסיקים לדבר עלינו בקונגרסים שלהם, ואנחנו פה, יושבים בשקט, ולא נזוז מפה! מלחמה הוא דבר לא נעים, אבל עובדה, שאת כל השגינו השגנו במלחמות.

צבא וישיבה

אבל הצורך במלחמתיות אינו מבטל את ענין "יגדיל תורה ויאדיר". אלו שתי מצוות כלל ישראליות, ויש לחזק את שתיהן. הגדלת התורה בישראל אינה סותרת את מצות המלחמה, וגם לא את מצות ההתנחלות. כולן נחוצות, ועל כל אחד לערוך בירור פרטי על פי השיקולים המיוחדים למצבו. בגמרא מגילה נאמר לגבי יהושע, שבשעה שלא עסוקים במלחמה בפועל, יש לחזור ל"יגדיל תורה ויאדיר" בכל תוקף. מצד שני, אין שום מקום לִפְטור תלמידי חכמים ממלחמת מצוה. אבל יש מקום לדחיה, למען חיזוק הערך הרוחני של הצבא ושל המדינה בכלל. באסיפה משותפת שהתקיימה עם שלטונות הצבא ביחס לפטור תלמידי ישיבות משירות צבאי, אמרתי: אין פטור! אנו לא מנותקים מכלל ישראל! יש להבין בדעה ישרה שללימוד תורה יש ערך במובן הלאומי, ואין ענינו פירוד וניתוק חלילה, ותוך כך יש מקום לדחיה. אדרבה, ההתענינות בצבא ובהתנחלות אינה מביאה לרפיון בשקידת התורה, אלא יש לחזק את שניהם גם יחד.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל בא)

**


עבור לתוכן העמוד