• עמוסים נשאם

פרשת שמות

ספר שמות – לידת עם ישראל

בפרשתנו מתחיל להתגלות העיקר: לידת עם ישראל (ביציאת מצרים), הופעת עם ישראל הממשי והעובדתי. כאן מתגלה האנחנו שלנו: כלל ישראל. בספר בראשית עם ישראל עדין לא נמצא בעולם הזה, ועכשיו מתחיל להתגלות במציאות עם אלהי! ידועים דברי המהר"ל ב'נצח ישראל', על ההבחנה בין קדושת הפרט לקדושת הכלל. הענין שלנו הוא קדושת הכלל – כלל שהוא קדוש, כלל שהוא אלהי. שהוא נצח!

קדושת הפרט וקדושת הכלל

נכנסנו למצרים בתור משפחה, ונעשינו לעם, מכח היד החזקה והזרוע נטויה של ריבון כל המעשים. כאן נפגשים עם יסוד היסודות: ערכנו המיוחד הוא בתור עם, "אשר בחר בנו מכל העמים". יחידים, צדיקים וחסידים נמצאים גם אצל אומות העולם... החידוש שלנו בהסתוריה, הגאונות המיוחדת לנו, הצדקות הספציפית לנו בעולם, היא מצד היותנו עם, ציבור, כלל.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל שמות)

*

 

 

מעֲבר מיחידיות לציבוריות

בספר שמות, אנחנו מתחילים להופיע בהסתוריה בתור עם, בתור מציאות מיוחדת של ציבור. שם זה כבר הובטח לאברהם אבינו: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב ב), והוא מתחיל להתגלות במצרים. יש כורח אלקי שיעקב אבינו יֵרד למצרים כדי שתתקיים ההבטחה האלקית לאברהם אבינו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (שם טו יג), ומתוך כך "לגוי גדול אשימך שם" (שם מו ג). אנחנו יורדים למצרים בתור יחידים, משפחה – ועולים ממנה בתור עם, "ואנכי אעלך גם עלֹה" (שם ד). ירידה צורך עליה. כך סדר ההנהגה האלקית של ההסתוריה.

עם – יצירה אלקית

ההבחנה שבין ציבוריות ליחידיות היא הבחנה יסודית. מה שיותר כללי וציבורי, הוא פחות בחירי! חופש הבחירה של אדם שייך לתחום ד' אמותיו המצומצמות. לא תמיד זוכרים את הכלל הפשוט הזה, שכל ענין הבחירה בין טוב לרע הוא רק באופן אישי פרטי. אדם הנמצא לבדו עושה ככל העולה על רוחו, אבל אדם חברתי כבר אינו בחירי – הוא משועבד למשפחה, לחברה, לחוקי העיר, המדינה, הצבא וכו'. למשל, אנו בני אדם – האם קיימת אצלנו בחירה בזה? בעל כרחנו אנו שייכים ליצירה האלקית של היותנו בני אדם. כך, האנושות מרכבת מאומות וגזעים, ואנו שייכים בעל כרחנו לחלק, לגוון מיוחד של האנושות, ל"אשר בחר בנו מכל העמים", עם בעל פסיכולוגיה ציבורית מיוחדת, "עם זו צרתי לי", זו התכונה המיוחדת של נשמת ישראל, נשמת ישראל זו אוריתא, והיא הולכת ומתגלה במהלך הדורות.

והעם הנפלא והמיוחד הזה בנוי על שנים עשר יסודות, שנים עשר שבטים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א נב). במצרים קיבלנו שם העם מפיו הטמא של פרעה, וגם משה רבינו קיבל את שמו מפי בת פרעה. כל פלאי הפלאות של סיבובי הסיבות האלהיים האלה הולכים ומשתלשלים עד שמגיעים ל"ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" (ק"ש ערבית). מתוך המעמקים יוצאים לחרות עולם.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל שמות)

**
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד