• עמוסים נשאם

פרשת ויחי

יוסף הודה בארצו

מְסַפְּרִים לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְזַר עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ, חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַצְמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וַאֲנִי אֵינִי נִכְנָס לָאָרֶץ? יוֹסֵף נִקְבַּר בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי לֹא אֶזְכֶּה? וְכִי אֲנִי פָּחוּת מִיּוֹסֵף? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי שֶׁהוֹדָה בְּאַרְצוֹ נִקְבַּר בְּאַרְצוֹ וּמִי שֶׁלֹּא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ, אֵינוֹ נִקְבָּר בְּאַרְצוֹ. כֵּיצַד?

יוֹסֵף הוֹדָה בְּאַרְצוֹ. אָמְרָה גְבִירְתוֹ, אֵשֶׁת פּוֹטִיפָר לִמְשָׁרְתֶיהָ: "רְאוּ, הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֵק בָּנוּ", וְיוֹסֵף, לֹא זֹאת בִּלְבַד שֶׁלֹּא כָּפַר בַּדָּבָר, אֶלָּא אָמַר: "גֻנֹּב גֻנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים". אָמְנָם מֹשֶׁה לֹא הוֹדָה בְּאַרְצוֹ. כְּשֶׁאָמְרוּ בְּנוֹת יִתְרוֹ לַאֲבִיהֶן: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיָּד הָרוֹעִים", הָיָה מֹשֶׁה שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק.

אָמְנָם עַל כָּךְ אֶפְשָׁר לָנוּ לִתְמֹהַּ. שֶׁבֶּאֱמֶת, מַה טָּעֲנָה יֵשׁ לָנוּ עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ? יוֹסֵף הוֹדָה בְּמַה שֶּׁהוּא אֱמֶת. סוֹף סוֹף, יוֹסֵף נוֹלַד בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וְהוּרַד מִצְרַיְמָה. אַךְ מֹשֶׁה, הֲלֹא נוֹלַד בְּמִצְרַיִם וְגָדַל בְּמִצְרַיִם, וּמֵעוֹלָם לֹא הָיָה וְלֹא רָאָה אֶת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל! וְאִם כֵּן, בְּמַה יּוֹדֶה? אֵיךְ 'יוֹדֶה בְּאַרְצוֹ'?

אֶלָּא אָמַר הָאַדְמוֹ"ר מֵאוֹסְטְרוֹבצָה דָּבָר נִפְלָא: לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁבֶּאֱמֶת כָּל יְהוּדִי הוּא מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל! שָׁעָה שֶׁהוּא מוֹדֶה בְּיַהֲדוּתוֹ, מִמֵּילָא הוּא מוֹדֶה בְּאַרְצוֹ! וּמִכָּאן "פְּסַק הֲלָכָה" שֶׁל הָרַבִּי מֵאוֹסְטְרוֹבצָה: כָּל יְהוּדִי, בְּשָׁעָה שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ מֵהֵיכָן הוּא, וַאֲפִלּוּ נוֹלַד בְּתֵימָן, בְּרוּסְיָה, אוֹ בְּפָּרִיס - לְעוֹלָם יֹאמַר: מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֲנִי! מִפְּנֵי שֶׁבֶּאֱמֶת, בְּעֹמֶק הַדָּבָר, כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב - כֻּלָּנוּ כֻּלָּנוּ שַׁיָּכִים "לָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", שַׁיָּכִים לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל! "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחַד" - הֵיכָן הֵם גּוֹי אֶחָד? - "בָּאָרֶץ"! רַק כָּאן, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָנוּ חַיִּים. לֹא רַק בַּתּוֹר עַם, גַּם לְכָל יָחִיד וְיָחִיד בִּפְנֵי עַצְמוֹ!

וְעוֹד, כַּמָּה נִפְלָא: בְּמָקוֹם שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא זָכָה, זָכוּ אַחֵינוּ הַמַּעְפִּילִים בִּזְמַן הַהַעְפָּלָה. עַל כָּל שְׁאֵלָה שֶׁנִּשְׁאֲלוּ עַל יְדֵי שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל הָרְשָׁעִים, נִצְטַוּוּ לְהָשִׁיב: "מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל"! מַה שִּׁמְךָ? - מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל! מֵהֵיכָן בָּאתָ? - מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל! מִנַּיִן הוֹרֶיךָ? - מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל!...

שֶׁמָּא, הָיָה זֶה כְּמִין תִּקּוּן גָּדוֹל וְנֶהֱדָר לְגַעֲרָתָם שֶׁל רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כְּלַפֵּי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עַל יְדֵי קִדּוּשׁ-הַשֵּׁם הַנִּפְלָא שֶׁל אַחֵינוּ, פְּלִיטֵי חֶרֶב הַכּוֹסְפִים אֶל אַרְצָם וְאֶל מוֹלַדְתָּם! כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד רַבֵּנוּ יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּסּוֹף סִפְרוֹ הַגָּדוֹל, הַ"כּוּזָרִי": "כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף, עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ".

(עפ"י 'תורת ד' תמימה', שיחות הרב צבי יהודה לילדים לר. סופר ויחי)

*

 

 

"שִׂכֵּל אֶת יָדָיו"

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (בראשית מח יד). אחרי ברכת יעקב אבינו ליוסף, כִשלב שני לברכותיו, הוא ממשיך עם נכדיו: "מי אלה" (שם ח). הם גודלו במצרים ותרבותה ואין יעקב אבינו מכירם. "בנַי הם אשר נתן לי אלקים בזה" (שם ט). ואמנם, גם על "אלה" חלה ברכת יעקב אבינו, הוא מחזיר אותם לתוך שבטי ישראל ונותן להם נחלה בארץ. "קחֵם נא אלי ואברכם" (שם). אבל סדר מסירת הברכות מסובך. "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור" (שם יד). לכאורה, סדר מסירת הברכה אינו כשורה, לכן מעיר יוסף הצדיק לאביו: "לא כן אבי.." (שם יח), אבל יעקב בשלו: "ידעתי בני ידעתי" (שם יט), כך הוא הסדר: נכון שמנשה הוא הבכור, "אולם אחיו הקטֹן יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלֹא הגוים". סדר זה מתגלה מתוך סיבוכים.

יש סוג צדיקים שאינם סובלים את הסיבוכים שבדַרכֵי הנהגת ד'. אבל צריך לזכור שכל ענינו של יעקב אבינו מלא סיבוכים, מראשית עד אחרית, החל מ"ידו אֹחזת בעקב עשָו" (שם כה כו) וכלה ב"שכל את ידיו". ו"מעשה אבות סימן לבנים". אותם הסיבוכים נמשכים אל בני יעקב – ואלינו בכפלי-כפליים. דרכם של אנשי קודש אינה פשוטה, וככל שדבר הוא יותר גדול, יותר הוא מסובך.

כך, כל המציאות שלנו מסובכת, מאז ועד הנה. ועכשיו אנו רואים איך יד ד' מתגלה בהסתוריה, מנהיגה אותנו דרך כל הניסים הצבאיים והמדיניים, מקימה את המדינה ומסדרת את ענינֶיה דרך עלילות נוראות. אמנם יש הרבה סיבוכים, אבל כל זה אינו פוגע בשלֵמות המהלך, כי זוהי עצת ד' העליונה. האורות הולכים ומתגלים מתוך המחשכים.

תמימותו ושלמותו של יעקב אבינו מאירה עוד יותר על רקע תכונת סיבוכיותו.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל ויחי)

**


עבור לתוכן העמוד