• עמוסים נשאם

פרשת מקץ

"ד' איש מלחמה"

מלחמתיות

גם עכשיו אנחנו במצב של הכנה למלכות ישראל על ידי מלחמות ביניים. בגמרא נאמר, שבדור שבן דוד בא תהיה תקופה של מלחמות, ועל זה אומר רש"י ברוח קודשו שלוש מלים: "מלחמות בין אומות העולם לישראל". ובאמת אנו רואים שאין זה סכסוך עם הערבים אלא עם העולם כולו. "ד' איש מלחמה", "בעל מלחמות מצמיח ישועות". מתוך המלחמות הללו מתחילה להתגלות הצבאיות שלנו! ההנהגה האלקית הכינה, מתוך הבריגדות, את הכשרונות היהודיים הצבאיים של עכשיו. כך בפרשה שלנו, הולך ונבנה הבנין הגדול והשלם של הממלכתיות התורנית שלנו, וממנה המשך לדורות.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל מקץ)

 

 

הכרח אלקי

בגמרא שבת יש ביטוי מענין: "ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל". וכי מה חֶטאוֹ? אלא הכונה: יש כאן הכרח אלקי הסתורי. הבטחת ד' לאברהם: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם", מוכרחה להתקיים. ירידת יעקב למצרים היא הכנה להתהוות, להופעת עם ישראל!

תרגיליות פוליטית וצבאית

ומתוך כך "יוסף הורד מצרימה", ונעשה 'שר הפנים', המשנה למלך של ממלכת מצרים. "הוא השליט... הוא המשביר", וכל זה הכנה עבורנו, תרגילים של הכנה למדינה אקונומית כלכלית העתידה לקום. וכשנשאל ה'חפץ חיים' לגבי גיוס לצבא של גוים בגלות, האם להשתמט או לא, אמר: אדרבה, משך הזמן שאתה משרת בצבא שלהם, זוהי הכנה לצבא שלנו. החפץ חיים היה אדם פרקטי: הנה, עוד מעט משיח יבוא ותהיה לנו מדינה וממשלה, לכן צריך גם צבא. זו הזדמנות להתאמן, להתכונן. ולא פחות, יוסף במצרים, 'יוסף הצדיק' מודיענו לדורות, ולדורותינו אלה, איך ניתן להנהיג ממלכה, כלכלה, פוליטיקה, חברה – והכל בצדק וביושר!

"כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון"

ככל שזוכים לגדלות של תורה, גבורה של תורה, אמיתיות אמונה מתוך שקידה בתורה, זוכים לראות "בשוב ד' ציון", תלך ותתגלה יותר ויותר הראיה והאמונה השלמה בכלל ישראל, תרבה אהבת החינם, ותכשיר את התשובה השלמה והגאולה השלמה, ואור חדש על ציון יאיר.

 

 

מילתא דבדיחותא על בוא המשיח \ להפטרה

יש ספר מעשיות של דרויאנוב, 'ספר הבדיחה והחידוד', אוסף חידודים מפי גדולי ישראל ומפרי המצאתו. הנה פשטה שמועה בכל העולם היהודי בגלות: משיח בא! כמובן היא מגיעה גם לאוזן יהודים בעלי תורה ויראת שמים. נו, כשמופיע ענין שבקדושה בחוגי חסידים וצדיקים, אין זה ענין כל-כך פשוט. יש צורך בהתכוננות נפשית, בטהרה, בקדושה ובתפילה וכו'. ובכן, מאות ואלפי יהודים צדיקים מתחילים להתכונן בכובד ראש אמיתי לדבר הקדוש הזה. ובכן, הולכים למקוה כדי להיטהר. ובינתים, משיח הגיע לעיירה. ומי מקבל את פניו? כל אותם יהודים שאינם דוקא בקדושה וביראה, אלה, ה'חלוצים', שאינם בקיאים ב'הלכות מקואות וטהרה'. איזו שמחה וצהלה, ומיד, ומה להתמהמה יש, פונים והולכים כל היהודים הפשוטים, ביניהם רבים רבים שאין בהם ריח תורה כלל, עם המשיח, אל ארץ ישראל...

אחרי שעות רבות, יוצאת כל החבורה הקדושה מהמקוה, עודנה נוטפת מים, שואפת אויר צח ומביטה מסביבה. והנה מה רואות עיניהם, במרחק עצום, ענני אבק, ציבור של אלפים ורבבות, המונים המונים, הולכים בדרכם אל ארץ ישראל. משפשפים עיניהם כלא מאמינים: יהודים פשוטים, שמן הסתם לא הלכו למקוה, שגם אליהם הגיעה השמועה, והם הלכו עם המשיח אל ארץ ישראל, בלי ברכה ובלי טבילה! איזו חוצפה. המשיח לקח עימו לארץ ישראל את כל היהודים הפשוטים, שלא טבלו במקוה! ומה יהיה איתנו? נורא ואיום! מיד מתחילים לצעוק בקול גדול: "רֶבּ משיח! רֶבּ משיח! חכה!!!" ומתוך המחנה, במרחק, מתנשאת לה דמות פטריארכלית, אצילית, נשגבה, מן הסתם המשיח, מסתובבת לאיטה, מאהילה בידה על עיניה, אחר פונה לכל היהודים הפשוטים, שלא טבלו במקוה, הסובבים אותו: "המממ, ומי אלה, שם רחוק, הצועקים וצווחים?" ועונים לו היהודים הפשוטים פה אחד: "אלה? גם אלה יהודים! גם הם יכולים להיכנס לארץ".

כך המעשיה שמצייר דרויאנוב. היא קרובה למציאות...

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל מקץ)

*

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד