• עמוסים נשאם

פרשת וישב

"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז ד).

אונאת דברים

חז"ל מודיעים לנו ש"גדול אונאת דברים דברים מאונאת ממון". אמירת דברים בפני חברו, המביישים אותו, המקניטים אותו והגורמים לו צער, היא יותר חמורה מאשר גזילת ממונו. הגמרא מביאה מספר דוגמאות להלכה, כגון שאסור לומר לבעל תשובה: "זכור מעשיך הראשונים". כל אדם מצוּוה להנעים את חיי חברו, ועבירה חמורה היא לצער אותו על ידי דיבורו. אמנם, יש להבחין בין גרימת צער לגרימת בושת. הלבנת פנים היא עבירה יותר חמורה מאשר גרימת צער. יש פתגם ביידיש: "מכה עוברת, מילה נשארת". מילה מביישת גורמת פגם פסיכולוגי שקשה לתקנו. הפגיעה בנפשו של אדם, הפצע הנפשי, שנגרם על ידי מילה, אינו ניתן לתיקון.

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל וישב)

*

 

שנים עשר שבטים

בפרשתנו אנו נפגשים בתחילת התהוות והתגבשות האורגניזם השלם של בית ישראל המופיע על ידי רחל ולאה "אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד יא). והוא מוכרח להיות בנוי דוקא משנֵים-עשר יסודות – חוק ולא יעבור. היום אנו עומדים בתחילת ההתגלות, כשענין זה עדִין ורגיש מאד.

"אני ולא אתה"

זו הפעם הראשונה שאנו נפגשים בתורה במונח של שנאה במובן כה רחב של קנאה, נקמה ורצחנות. לכאורה זה דבר נורא ואיום, אבל יש להבין את כל זה בהבנה של תורה. יש מצבים, ש"איש על מחנהו ואיש על דגלו" מתגלה בצורה חריפה: "אני! אני ולא אתה!" אני הלב ולא אתה, בשום אופן שבעולם"! ה"לא אתה" מוכרח להתגלות במובן היותר חריף. ה"אתה" שולל את ה"אני". על כן מופיעה שלילת ה"אתה" בצורה נוראה ואיומה. כל שבט חייב להופיע בכל תוקפו, בתפקידו האלקי הגדול, ההולך ומתגלה במהלך הדורות.

תלמידי חכמים ועמי ארצות

שנאה היא דבר נורא ואיום, לעומת אהבה שהיא כל-כולה הרבה יותר גדולה ונחמדה, כפי שמתברר בפרקי המידות בספר 'מוסר אביך' למרן הרב קוק: "אוהב את המקום אוהב את הבריות" (אבות ו א). כמה פעמים ביררנו את המונח של שנאה המופיע בתורה, וטוב שיש הזדמנות לחזור על זה. בגמרא מוזכרת כמה פעמים שנאת עמי-הארץ כלפי תלמידי חכמים. אין זה כל כך נורא, כי אפשר להבין תופעה זו באופן פסיכולוגי כתוצאה ממיעוט אינטליגנציה או רגש נחיתות תת מודע. אבל את ההיפך אין אנו מוצאים. שנאת תלמיד חכם לעם-הארץ אינה נזכרת בשום מקום, חס ושלום!! נכון שלפעמים ישנם חילוקים בין ת"ח לעמי-הארץ, בענין זהירות בתו"מ ובדיני טומאה וטהרה – אבל בשום אופן אין זו שנאה! עמי-הארץ שייכים לכלל ישראל במידה גדולה מאד. יש על זה מאמר חז"ל הנפלא – ככל מאמרי חז"ל שהם נפלאים, הדרכה מוסרית חברתית: "אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. שָנינו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוֵן לבו לשמים" (ברכות יז א).

"איש על מחנהו ואיש על דגלו"

יש להבין שאין מדובר כאן בשנאה גמורה אל בהבלטה חריפה של "אני ולא אתה". שלילה זו שייכת לסדר האלקי, והיא מביאה ברכה לכלל ישראל ולעולם כולו, על ידי כך שהבנין נבנה בכל בריאותו. צריך להבין ש"וישנאו אֹתו", אין פירושו שנאה, אלא זהו המובן הגדול והאמיתי של הבלטת האישיות, הבלטת השבטיות. הבלטה זו בכל תוקף חיונית לבירור התפקידים ולבריאות החיים, ואין בינה לבין שנאה במובן הגס והפשוט, חס ושלום, ולא כלום! מתוך כך מתברר ומופיע בכל קוממיותו הבנין השלם, ומתקיים בנו "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל".

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל וישב)

**


עבור לתוכן העמוד