• עמוסים נשאם

פרשת נח

צלם אלקים כלל אנושי וישראלי

יש צלם אלקי לאדם בכללו. אחר כך מופיע צלם אלקים המיוחד לישראל, הברית המיוחדת בין ד' לבין עם ישראל, ואין כאן סתירה או טשטוש חלילה.

מציאת חן

אחרי ההתפייסות האלקית עם משה רבינו ועם ישראל, מופיע ענין מציאת החן של ד' בנו, אשר ביטויו המובהק: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג טז), ובלשון הגמרא: ביקש משה רבינו שתשרה שכינה על ישראל ולא תשרה על אומות העולם. מציאת החן הזו היא החיבה היתרה הנודעת לישראל מאת ד'.

והנה, אנו מוצאים בפרשת נח: "ונח מצא חן בעיני ד'". נח ענינו האדם הכללי, האנושות, 'בני נח'. אם כן, אין הבדל בינינו לבין האומות? לכאורה זו סטירת לחי לכל מה שאמרנו עד כה.

קדושה פרטית וציבורית

בספרו 'נצח ישראל' פרק יא, מברר המהר"ל את ההבחנה בין שניהם. "נח איש צדיק תמים" – הוא באופן אישי, צדקות אישית. עניננו איננו אישי-פרטי אלא ציבורי-כללי! זו ההבחנה בין קדושת הכלל, בין צלם אלקי של נשמת האומה, לבין קדושת הפרט, מציאת חן פרטית.

המבדיל בין ישראל לעמים

כאמור הגוים מכונים 'בני נח' (סנהדרין נו א). לעומתם אנחנו "בני אל חי", "בנים לד' אלקינו". בפרשה של היום אנו נפגשים באנושות הכללית שלפני הופעת האישיות המיוחדת שלנו, בפרשת לך-לך. יש הבחנה ברורה בין סתם אנושות, תולדות נח, שם חם ויפת, 'בני נח' - לבין עם ישראל.

שם

עם ישראל מקורו בשם בן נח. אבל לא רק אנחנו, גם ישמעאל ועשיו מקורם בשם. ומענין מאד, מעולם האנטי-סמיטיזם, האנטי-שמיות, היה פירושה: שנאת-ישראל דוקא! כי באמת רק אנחנו השמיים! שיא השמיות בעולם. אנחנו אורו של עולם, כפתגם המפורסם: 'אֶקְס אוֹריֶנט לוּקְס', האור יצא מהמזרח, לא מ'תרבות המערב'. "מי העיר ממזרח צדק" (ישעיהו מא ב), זה אברהם אבינו.

(עפ"י שיחות רצ"י זצ"ל נח)

**


עבור לתוכן העמוד