• עמוסים נשאם

פרשת נצבים

נצח ישראל

מופיע בפרשתנו: "ושב ד' אלקיך את שבותך" (דברים ל ג). באופן דקדוקי היה מתאים שיהיה כתוב: "והשיב ד'", אלא, אומר רשב"י: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שכל מקום שגלו ישראל – שכינה עימהן, ואף כשהן עתידין להיגאל שכינה עמהן, שנאמר 'ושב ד' אלקיך את שבותך', והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עימהן מבין הגלויות". עד כדי כך! כל הגילוי הנפלא ונורא הזה, במה הוא אחוז? בהערה: 'והשיב לא נאמר אלא ושב'. כך פותח רש"י את פירושו, ותוך כדי דיבור אנחנו מקבלים "סטירת לחי": "ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן: ושבתי את שבות מצרים... אשיב שבות בני עמון וגו'". נורא ואיום! איפה ה"יחוס" שלנו?!

אלא, יש לחזור על ההבחנה בין יחיד לציבור. יחיד הוא אנושי – ציבור הוא אלקי. כל ציבור הוא יצירה אלקית. יש 'שר של אומה', מלאך של אומה' וכו'. וכן הלשון, השפה, ביסודה שייכת לצד הציבורי – "עם ולשון". עם עם וכשרונותיו.

"אתם בני יעקב לא כליתם"

כל זה נכון. אמנם כאן אנו באים לבירור חשבון הצד האלקי המיוחד שלנו! עם הנבואה, "אתם הדבקים בד' אלקיכם". נכון שכל אומתיות היא אלקית במידה מסוימת, ומתוך כך 'ושב ד' את שבות עמון', 'את שבות מואב' וכו'. אבל יש הבדל עצום. אצלנו נאמר: "ושב ד' אלקיך את שבות"! "פנים בפנים דבר ד' עמכם", "אתה הוא ד' האלקים אשר בחרת באברם", ובחרת בנו "למען הקים אֹתך היום לו לעם"!

מבאר מרן הרב קוק באורות (אורות התחיה ט): כל אומה, כמו ביחיד, אפשר במהלך הדורות, שתיפול מבחינה מוסרית ותתרבה הטומאה, עד שתמָלֵא הסאה ותעבור האומה על יחידיה מן העולם. אבל לגבי כלל ישראל לא יתכן מצב כזה בשום אופן! "עם זוּ יצרתי לי"! יכולים להיות דורות של צדיקים ודורות של רשעים. אבל דור הוא פרטי, רק פרט של נצח ישראל. אבל כליה – חס ושלום! "ברית כרותה לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה"! (אורות שם). "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם".

 

(עפ"י שיחות הרצ"י זצ"ל נצבים-וילך).

עבור לתוכן העמוד