פרשת וזאת הברכה- ראייה לאחור

כ' תשרי ה'תשע''ח

פרשת וזאת הברכה פותחת במילים: "וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל לפני מותו". רש"י מפרש: לפני מותו- סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי?"

רש"י תמוה בסוף דברים ובתחילת דברים.

בתחילת דבריו- למה היה צריך לפרש לנו שלפני מותו זה סמוך למיתתו? הרי זה הפשט של המילים, אז מה היה קשה לרש"י?

בסוף דבריו- מה הכוונה שאם לא עכשיו אימתי? וכי משה לא יכל לברך אותם שלא סמוך למיתתו?..

אם נתבונן בפסוקים של הברכות נראה כמה עומק וחכמה יש בכל אחד, משה ידע לראות את הייחודיות של כל שבט וממש לברך אותו את הברכה המדוייקת.

כמובן שמשה רבנו היה ענק שבענקים כל שנות חייו ואין חולק בדבר אבל הפרספקטיבה השלימה על החיים והגדולה של האנשים שחיים איתנו היא דווקא לפני מוות, לפני פרידה.

לא פעם קורה שאנו חיים את החיים מבלי לשים לב לעוצמות של הסובבים אותנו, ופתאום מישהו שאנחנו מכירים נפטר ואז אנחנו שומעים כל מיני סיפורים טובים על האיש הזה וכמה שהיו לו מידות טובות שלא הכרנו.

אותו דבר קורה גם מהצד השני; כשמישהו סמוך למיתתו והוא רואה שהוא עומד לפני פרידה מהקרובים אליו- הוא פתאום רואה את העוצמות שלהם, אין מקום למחלוקות או ליצנות ברגעים כאלו, אלא כולם מסתכלים על מעלת חבריהם.

בסוף הפרשה יש רש"י מעניין נוסף, בפסוק ח' כתוב- "ובכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום". דהיינו: משה נפטר ובני ישראל מתאבלים עליו. אומר רש"י: "בני ישראל- הזכרים, אבל באהרון מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אישה לבעלה נאמר- כל בית ישראל, זכרים ונקבות."

 

משה היה הכח הרוחני המקשר בין אלוקים לבני ישראל, הוא זה שהעביר את התורה, הוא זה שסינגר על בני ישראל בחטא העגל, הוא זה שבמעלתו הרוחנית מלאת העוצמה התפלל ונענה לצרכי עם ישראל.

לאהרון הייתה שליחות אחרת. שליחות של עשיית שלום בעם, עוצמה כזאת מגיעה ללבבות של כל העם.

בעוד שאצל משה הגברים היו אלו שבעיקר התפעלו מהניסים ומהקדושה אצל אהרון- הנשים שהזיקה הטבעית שלהם היא הרגש- העריצו את היכולת של אהרון לחדור ללבבות.

שנזכה כולנו ללמוד לחדור ללבבות של חברינו..

עבור לתוכן העמוד