פרשת בהעלתך- ההתלהבות המתחדשת

י"ד סיון ה'תשע''ז

בפרשתנו מובא הציווי לאהרון הכהן להעלות את הנרות ולהדליק את המנורה. רש"י מביא מדרש שלאחר קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שהובאו בפרשה הקודמת, אהרון הצטער וחלשה דעתו שהוא לא הקריב איתם.
"אמר הקב"ה למשה- לך אמור לאהרון, חייך, ששלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות"

דבר זה צריך ביאור- הרי הדלקה כשרה גם בזר, אז מה המעלה של אהרון בזה?

כמו כן, למה היה צריך להזכיר שהוא מטיב את הנרות? הרי אין בכך כבוד מיוחד?

בפסוק הבא כתוב "ויעש כן אהרון"- ומביא רש"י: "להגיד שבחו של אהרון- שלא שינה".

נשאלת השאלה וכי יעלה על הדעת שאהרון הכהן ישנה ויעשה אחרת ממה שהקב"ה ציווה אותו?

מסביר הרב חיים שמואלביץ- שהמעלה של אהרון הייתה בכך שהתלהב כל פעם מחדש. השגרה לא ניצחה את המוטיבציה לעשיית המצווה.

כמה פעמים קרה לנו שהתחלנו משהו חדש בהתלהבות ללא גבולות ובאיזה שלב מסויים ירד לנו הכח ועשינו זאת כמצוות אנשים מלומדה?

לשגרה יש כח להחליש אותנו ולהוריד לנו את המרץ, אבל אצל אהרון הדבר היה שונה. אמנם הנשיאים הקריבו במעמד מכובד קרבנות חשובים, אך הכבוד האמיתי מגיע למי שמתמיד כל יום בכל כוחו ועושה מעשים גדולים.

לכן דווקא בהטבת הנרות שזה אומר ריקון הפסולת שנשארה בנר ומילוי מחדש של השמן והפתילות- שזה לכאורה פעולה פשוטה "מאחורי הקלעים", שאין בה כבוד מסויים- דווקא זו המעלה של אהרון.

ההדלקה היא אמנם פעולה מכובדת- אך התורה רוצה לחנך אותנו לא לחפש דווקא את הפעולות שנראות גדולות אלא את הפעולות הקטנות שהם גדולות כי בלעדיהם לא יהיה שום דבר.

מספרים על אדם שלמד הרבה תורה ובכל זאת לא הרגיש שזכה לכבוד שמגיע לו- הוא הלך לרב שלו ושאל אותו למה הוא לא מקבל כבוד, הכי כתוב ש"כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו", ואילו אצלי הכבוד לא מגיע?

ענה לו הרב- אצלך, הבעיה היא שאתה רץ ובורח מהכבוד אבל מסתכל כל הזמן ובודק אם הכבוד רודף אחריך..

בהמשך הפרשה מסופר על המתאוננים שגרמו לעם ישראל להתלונן על ה' ומשה שהביאום למדבר ואין להם מה לאכול. הם התלוננו על כך שיצאו ממצרים ועזבו את הקישואים והאבטיחים והדגים שהיו להם וכעת אין להם כלום ולכן הם דורשים בשר.

התשובה של משה נראית לכאורה מוגזמת במבט ראשון- שהרי הוא אומר שלפי המצב הנוכחי הוא מעדיף למות??

אלא שהבקשה שלהם הייתה באמת נוראית משום שיש כאן זווית הסתכלות עקומה על המציאות. במקום לראות את העושר הרוחני לו זכה עם ישראל במדבר כעיקר- הם רואים את התאווה והכבוד החיצוני כעיקר. הם רוצים להיות עם עשיר ודשן שמחפש רק את ההנאה שלו- זו הסתכלות שקשה מאוד לשנות.

כל עוד אהרון עם ההסתכלות הישרה של העבודה הפנימית נשאר בתוך הקודש קשה להשפיע על העם, לכן הקב"ה מצווה לכנוס את הזקנים על מנת לייצר הנהגה רוחנית שתפעל גם בחוץ, שתשפיע את השיח הנכון בתול החברה, ולכן משה רוצה כל כך שיתרו יישאר עם העם- כדי שיהיה לעיניים ולדוגמא אישית שגם כהן מדיין מבין שיש עומק רוחני פנימי שהוא החשוב ביותר.

שנזכה.

עבור לתוכן העמוד