פרשת תזריע מצורע- "והזהרתם את בני ישראל מטומאתם"-

א' אייר ה'תשע''ז

פרשת תזריע פותחת בסדר ההיטהרות של היולדת לאחר הלידה, בין הפסוקים העוסקים בכך מצוי הפסוק "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" והשאלה המתבקשת היא מדוע מוקם הציווי על ברית המילה בין הפסוקים העוסקים בדיני ההיטהרות של היולדת?

שאלה נוספת- הרי על מצוות המילה כבר הצטווינו בספר בראשית כבניו של אברהם אבינו, וכך כתוב שם: "ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך הימול לכם כל זכר" (בראשית כג, ט-י), גם את זה שהמילה צריכה להיעשות ביום השמיני ללידה נאמר שם (פס' יב): "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם".

אם כן, מדוע החזרה על כך בכלל, ובדיני ההיטהרות מטומאת הלידה בפרט?

כדי להשיב על כך נביא סיפור על ויכוח שהתנהל בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס הנציב הרומאי, מסופר שטורנוסרופוס שאל את ר"ע מעשיו של מי מושלמים יותר, של האלוקים או של האדם? השיב ר"ע שמובן מאליו שמעשיו של האלוקים שלמים יותר.

שאל אותו טורנוסרופוס- "אם כן מפני מה אתם נימולים?" האלוקים ברא את האדם עם ערלה ואתם מעיזים "לתקן" את היצירה שלו?!!

השיב לו ר"ע: האלוקים ברא את האדם וציווה עליו להשלים את עצמו כפי שנאמר: "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב, ג) ועלינו ציווה להשלים עצמנו על ידי הסרת הערלה.

מכאן תשובה גם לשאלה שהצגנו, שכן כאשר התורה עוסקת בדיני הלידה היא גם צריכה לומר לנו מהי מטרת הלידה.

בכך שמצוות המילה ממוקמת בדיני הלידה אומרת לנו התורה שמטרת הלידה היא שנשלים עצמנו על ידי ברית המילה ושנתחיל במלאכת ההשלמה כבר ביום השמיני שלאחר הלידה.

רבנו בחיי מסביר למה דיני הלידה סמוכים לדיני מאכלות אסורות מהפרשה הקודמת, הסמיכות באה לומר לנו שכאשר יהודי נולד הוא צריך לדעת שיש תכלית ללידתו ותכלית זו מושגת על ידי המגבלות שהיהודי מקבל על עצמו לא לעשות ולא לאכול כל מה שמתחשק לו ועל ידי הגבלות אלו הוא משיג את יעוד לידתו, כפי שנאמר בסוף פרשת "שמיני": "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

לקראת סוף פרשת "מצורע" נאמר כך "והזהרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם". מפרש הנצי"ב מוולוז'ין- שבביטוי "משכני" אין הכוונה לבית המקדש, אלא לכל אדם מישראל שיכול, על ידי המגבלות שהוא מקבל על עצמו, להיות משכן לשכינה, והאזהרה היא שעל היהודי לחיות חיים של טהרה כדי לא להחטיא את יעוד לידתו.

בכך גם ניתן להבין את מהותה של הצרעת, הצרעת באה כאשר האדם במצב רוחני ירוד והפנימיות שלו רקובה, הדבר בא לידי ביטוי גם בחיצוניות כי כאשר הפנים לא מואר באור אזי הוא נרקב וזה מבטא אצל האדם בעור בשרו.

יהי רצון שנזכה להאיר בתוכנו ומתוך כך גם להאיר לסביבתנו.

שבת שלום.

עבור לתוכן העמוד