פרשת שמיני- החיה אשר לא תאכל

כ"ד ניסן ה'תשע''ז

בפרשת נח מסופר שנח הכניס את החיות לתיבה, שם מובא הפסוק-

"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח-לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם--אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ."

חז"ל במסכת פסחים דורשים שהתורה כתבה דווקא בלשון ארוכה ולא כתבה ומן הבהמה הטמאה כי עדיף שלא לדבר בלשון שלילית ולומר על משהו שהוא טמא.

אולם, בפרשה שלנו התורה כתבה הרבה פעמים את המילה טמאה ואת המילה שקץ וכו', אז מה ההבדל למה פה התורה לא משנה?

התשובה הידועה היא שבפרשת נח מדובר על סיפור מעשה, לכן שם זה לא משנה אם כתוב טמאה או לא טהורה, לכן עדיף לכתוב בלשון נקיה, אך אצלנו מדובר בפסק הלכה למעשה, כאן אין מקום ל"התייפיף", צריכים להגיד את הדברים בצורה ברורה, מה טהור ומה טמא, כדי שאנשים לא יבואו לומר- "התורה אמרה שזה בסה"כ לא טהור, היא לא אמרה שזה טמא, אז זה בסדר", לא! כאן יש צורך בנחרצות.

אז למה בסוף הפרשה כתוב "החיה אשר לא תאכל"?

ניתן לומר בפשטות שהיות והתורה כבר הזהירה בצורה ברורה אז זה בסדר שבסיכום היא תשתמש בלשון נקיה יותר, אך אולי ניתן לומר עוד משהו.

ישנם טעמים רבים שהובאו בחז"ל לגבי איסור אכילת בעלי החיים הטמאים, כאשר לדעת הרמב"ם במו"נ הטעם הוא שכלתני והוא משום שזה לא בריא לגוף לאכול את הסוג של בעלי החיים שהם לא כשרים, ואילו לדעת הרמב"ן הטעם הוא מוסרי- לפי שבעלי חיים הטמאים הם טורפים ואכזריים הרי דמם ובשרם עלול לעורר אכזריות אצל האוכלם.

לעומת זאת שיטת המהר"ל מפראג ועוד מפרשים שהטעם הוא מצד האיפוק וההינזרות מתאוות, היות ולאדם יש כוחות רוחניים, המצוות ניתנו כדי שיצרף את עצמו ויזדכך, לכן יש דברים שאסורים באכילה כדי שהאדם לא יהיה גשמי כל כך.

לעומת כל הנ"ל לרב קוק יש שיטה שאומרת שהעולם בעיקרו נוצר צימחוני, אך לאחר שהאדם הראשון חטא, הוא היה צריך להתמקד בתיקון עצמו כאדם וכחלק מחברה של בני אדם וזה קודם לכל הרחמנות על בעלי החיים וכו', דהיינו: לא ייתכן שהאדם יתחסד עם בעלי החיים בשעה שהוא מתאכזר ואינו מתקן את דרכיו מול בני האדם, וכך ניתן להסביר שהתורה התירה רק חלק מבעלי החיים לאכילה כדי להבין את המגמה.

כמו כן חז"ל אומרים שלא יאמר אדם אני לא יכול לאכול חזיר, אלא יגיד שהוא יכול אך אסור לו כי הקב"ה אסר עליו, מכאן רואים שהאיסור הוא בעצם חוק ללא טעם.

בכך ניתן להסביר גם למה התורה מביאה סימנים של טהרה כאשר היא מתארת את בעלי החיים הטמאים, למשל: יא,ז "וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם."

הרי מפריס פרסה זה סימן טהרה? לכאורה לא היה צורך לכתוב זאת?

אלא שמסביר הכלי יקר- זה שהחזיר מפריס פרסה זה שקר, הוא פושט את טלפיו ומראה שכביכול הוא טהור כאשר באמת הוא טמא, יש כאן מסר ששיא הטומאה נמצאת לפעמים דווקא אצל מי שמצטדק ומבליט את הצד הטוב שבו יותר מדי.

לכן התורה כותבת אשר לא תאכל, כדי שנבין שזה לא סתם איסור קל אלא שבעלי חיים טמאים אינם ראויים להיקרא בכלל אוכל.
שבת שלום.

עבור לתוכן העמוד