המבדיל בין קודש ל...

י"ג אב ה'תשע''ו

שאלה: לפעמים, כשאני רוצה ללכת 'נגד הזרם' ולא להקשיב ללחץ מהחברים, אני מרגיש שאני קצת מתגאה ומתנשא עליהם, ואז אני מתחרט וחוזר בכל פעם לנקודת ההתחלה. איך אני יכול להבדיל בין גאווה והתנשאות לבין ללכת עם האמת שלי עד הסוף, גם מול החברים?

 

ראינו את העוצמה של ה'עזות הקדושה'. אבל איך נזהה אותה? איך נדע שזאת לא סתם חוצפה? אומר לנו רבי נחמן שמי שיש בו 'עזות דקדושה' הוא עניו באמת. אבל זה עדין מאוד, כי אם העזות מגיעה מ'אני חושב' ומ'אני החלטתי' – זאת לא עזות קדושה. זוהי גאווה. עזות קדושה לא באה מהשכל שלנו. היא באה מאמת שהיא למעלה מהשכל. היא באה כשממלאת אותנו ההרגשה ש"זה הדבר הנכון לעשות", ואנחנו מחליטים להיות נאמנים לה עד הסוף.

כשאנחנו עושים משהו מפני שכך מצווה אותנו הקב"ה, זוהי ענווה. אם אני חובש כיפה מפני ש"אני מאמין בכיפות" – זה יפה, אבל זאת לא ענווה. זאת לא 'עזות דקדושה'. אבל אם אני שם כיפה על הראש מפני שאני יהודי, אני עובד ה', ואני רוצה שכל העולם ידע שאני בן לעם קדוש, עובדי ה' יתברך – זוהי 'עזות דקדושה'. זוהי עזות שבאה מענווה. זה לא כוח שבא מחכמתי או מטיפשותי. אין לזה כל קשר אליי באופן אישי. אני מזרעו של אברהם אבינו, אני יהודי, ויהודי צריך לחבוש כיפה. נקודה.

'גאווה קדושה' – זה לעשות בדיוק מה שצריך.

למשל: נניח שאני מטייל ברחוב ורואה אדם מכה אדם אחר. מיד אני ניגש ומפריד בין התוקף לנתקף. אם צריך, אפעיל כוח נגד התוקף. האם עשיתי זאת בגלל ה'אני' שלי? האם זה נובע מרצון להתבלט? מובן שלא. פשוט נדחפתי לעשות את הדבר הנכון באותו הרגע. אדרבה, אם הייתי לוקח את ה'אני' שלי בחשבון, אולי הייתי מעדיף לא להסתבך. אבל שכחתי לרגע מעצמי. נתמלאתי 'עזות דקדושה' והתערבתי. אצל אנשים המלאים עזות דקדושה – ה'אני' שלהם לא תופס מקום.

ושוב: אנחנו חיים בעולם של שקר. דברים יכולים להיות מוסווים היטב. אדם יכול לרמות את עצמו. ישנה עזות שאיננה באה מהקדושה. היא באה מההפך הגמור. היא נובעת מ'אני' כל כך מנופח, שהוא מעורר סלידה בכל מי שפוגש בו. יש "הוי עז כנמר", אבל יש גם – "עז פנים לגיהנום".

כדי לזהות בין 'עזות דקדושה' לסתם חוצפה צריך 'חוש ריח' מפותח. ובכל זאת, יש סימן טוב אחד להבדיל בין עזות דקדושה לעזות שבאה מ'הצד האחר'. והסימן הוא: מה יוצא מזה? כשאנשים מולבשים במה שנראה כ'עזות דקדושה', אבל מה שיוצא מזה הוא הרס, שנאה ומחלוקת – זה סימן מובהק שהעזות שלהם לא באה מהקדושה. אבל כשהעזות שלך מביאה אותך לעשות דברים טובים – יש להניח שהיא באה ממקום טוב.

 

בקיצור: ההבדל בין התנשאות לבין 'עזות דקדושה' והליכה עם האמת שלנו, הוא שכשאנחנו הולכים עם האמת שלנו אנחנו לא מנסים להתבלט, אלא אנחנו פשוט רוצים לעשות את הדבר הנכון והאמתי. כשעושים את הדבר הנכון לא מרוכזים ב'אני' שלנו ובשאלה איך אנחנו נראים, אלא במה שאנחנו מאמינים שצריך לעשות.

 

 

הלכה יומית

 

האם מותר להיכנס לחוף ללא תשלום? – המשך

יש נוער הטוען: בכל מקרה לא הייתי משלם, וממילא אין אני גורם הפסד לאף אחד. אולם טענה זו אינה נכונה. דין זה של "זה נהנה וזה לא חסר" הובא בגמרא (בבא קמא כ:), אך נפסק להלכה שדין זה נוהג רק בדיעבד, אם כבר גר בחצרו של חברו בלא ידיעתו. אולם בעל הבית רשאי למנוע לכתחילה מאנשים לגור בחצרו, גם אם אין לו שום הפסד מכך.

לכן אם יש בכניסה חובת תשלום, הרי שיש בכך גילוי דעת של הבעלים (או של המדינה) שהם אינם מוכנים שאדם ייהנה מדבריהם ללא תשלום. ממילא אין היתר להיכנס לאתר זה ללא תשלום.

לסיכום: אסור להיכנס לגנים של שמורות הטבע או לחופי ים ללא תשלום (אלא אם כן, דרישת התשלום במקום מסוים היא נגד החוק). ואף על פי שלעתים דבר זה מכעיס אותנו, הרי שפרט לכך שהמקום הוא שטח של המדינה, בדרך כלל יש בכך טובת הכלל, שהרי דבר זה מאפשר לטפח את המקום כראוי וכדומה.

(עפ"י 'הלכה ממקורה', הרב יוסף צבי רימון)

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד