אין שום ייאוש בעולם כלל!

י"ב אב ה'תשע''ו

שאלה: אחרי נפילה אני מרגיש שאין לי יותר כוח לעמוד מול ה'. אני מרגיש גמור, ואני לא מאמין בכלל שה' רוצה שאהיה קרוב אליו. איך אפשר להתמודד עם התחושות הללו?

 

גם מול הקב"ה צריך שתהיה לנו 'עזות דקדושה'! איך ייתכן דבר כזה?

צריך לבוא לקב"ה ולומר לו: "ריבונו של עולם! אני רוצה כל כך להיות קרוב אליך. אל תדחה אותי, בבקשה!"

וגם אחרי שנופלים, צריך לקום ולעמוד לפניו, ולומר לו: "זה נכון, התחלתי עשרים אלף פעם, ועשרים אלף פעם נפלתי. אבל דע לך, ריבונו של עולם, למרות החולשות שלי, למרות כל מה שעובר עליי, לעולם לא אעזוב אותך! לכן כבר עדיף לך לקרב אותי אחת ולתמיד".

הרבה פעמים בחיים זה נראה כאילו הקב"ה דוחה אותנו. כמה פעמים התקרבנו לה' והוא נתן לנו 'בעיטה' קטנה, דחה אותנו, גרם לנו לאבד את מה שכבר השגנו. כשאנחנו מסרבים להידחות, 'מסרבים פקודה', כשאנחנו קמים כל פעם אחרי שאנחנו נופלים – זה כמו 'חוצפה' כלפי הקב"ה. אנחנו אומרים לו: "לא אכפת לי. אתה לא תוכל לדחות אותי. אחרי כל נפילה, אני אקום ואשוב אליך".

אבל פתאום, אחרי ה'חוצפה' הזאת, מתחילים להבין את העומק. מתחילים להבין שהאמת היא שהקב"ה רוצה לראות כמה חזק אנחנו רוצים. כמה עמוק הרצון שלנו. הוא רוצה לגלות בנו את ה'עזות דקדושה'. כמובן, העזות צריכה להיות מופנית נגד היצר הרע שבנו, ולא כלפי ה'. אלא שבסופו של דבר, אנחנו יודעים שהקב"ה עשה אותנו עם יצר כזה, ולכן אנחנו צריכים כל כך הרבה עזות דקדושה, אפילו מול הקב"ה.

קיימות כל כך הרבה 'הזדמנויות' ליפול לקרשים. כל כך הרבה 'אופציות מוצלחות' להרים ידיים ולהתייאש סופית; לומר לעצמנו: "אחרי הנפילה הזאת אין לי יותר סיכוי, אם מישהו היה רואה מה ראיתי, לא היו נותנים לי יותר צ'אנס בחיים..." אבל בדיוק ההפך הוא הנכון! אם מרגישים את הצער והכאב על המעשה צריך לבוא לה' ולומר לו: "אני שבור, מרוסק, גמור. אבל ריבונו של עולם, אני מתגעגע אליך! לא רוצה את כל הגועל הזה, רוצה להתקרב אליך... ובמקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים לא עומדים". ה' מחכה לנו שנשוב אליו.

בקיצור: גם לאחר נפילה, אסור לאבד תקווה ולהתייאש. ה'חוצפה הקדושה' שעליה דיברנו עוזרת לנו להילחם בכוחות השליליים שמושכים אותנו להתייאש ולוותר. הצער והכאב שאנו מרגישים הם עדות לכך שאנו חפצים באמת בקרבת ה'.

 

 

הלכה יומית

 

האם מותר להיכנס לחוף או לגן לאומי ללא תשלום?

רשות הרבים הנה מקום ציבורי, שבאופן בסיסי מותר לכל אחד להלך בו. לאור זאת, ברור שבאופן בסיסי היה צריך להיות מותר לכל אחד להלך בחופי הים או בכל גן שהוא. אולם למדינת ישראל ישנה סמכות הלכתית-משפטית להחליט מהו השימוש הנכון שיש לעשות בכל קרקע, ועל כן רשאית המדינה להפקיע כל קרקע (כלומר, להחליט שהיא שייכת למדינה), וודאי שהיא האחראית על כל קרקע ציבורית.

כוח זה של המדינה נובע גם מכך שלמדינה יש כוח משפטי להחליט בעניינים של המדינה – דבר זה נקרא: "דינא דמלכותא דינא" (דינה של המלכות נחשב כדין), וגם מכך שיש מעמד מיוחד של מלכות ישראל למדינת ישראל.

כל עוד המדינה קובעת כללים מסוימים, בוודאי בעניינים הקשורים לממון, גם אם הם מכעיסים אותנו, אין אנו יכולים לנהוג בהם כרצוננו.

 

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד