רק בצחוק

כ"ח תמוז ה'תשע''ו

שאלה: איזה הומור מותר ואיזה הומור הוא מעבר לגבול?

 

 

"לאן את הולכת?" צופית חמקה מהאולם ויצאה החוצה. כעבור שתי דקות יצאתי לחפש אותה. "מה קרה? למה יצאת?"

"הרגשתי שזה לא זה. חשבתי שנלך בליל פורים למופע סטנד-אפ וזה מה שישמח אותנו. לא יודעת. לא נראה לי שלרדת על אנשים זה השמחה שה' רוצה שנשמח היום. בואי נלך להרקדה לבנות שיש באולם הספורט בשכונה".

כשהגענו האולם כבר היה מלא. בנות נכנסו ויצאו נרגשות ושמחות. נכנסנו פנימה, ומהר מאוד השתלבנו בריקודים הסוחפים. החיוך עלה אט אט על שפתותינו, וגם אנחנו התחלנו לשיר עם להקת הבנות המוכשרת שהייתה על הבמה. כעבור חצי שעה של ריקודים הלהקה עשתה הפסקה. הלכנו לטעום מהכיבוד הקל שהיה שם, בעוד רבנית חשובה עלתה על הבמה והחלה לדבר.

"פורים שמח לכולן! מרגש לראות את הפנים שלכן מלאות בכל כך הרבה שמחה ואהבה. מצאנו ששני בניו של אברהם אבינו קשורים לצחוק. יצחק – המכונה על שם צחוקם של הוריו, אברהם ושרה, לשמע הבשורה המשמחת; וישמעאל – 'וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק'. מה ההבדל בין שני סוגי הצחוק הללו? ישנו צחוק של שמחה, של משמע בשורה טובה, של הוצאת הכוחות אל הפועל, כמו הבשורה שאברהם ושרה קיבלו – שהם הולכים ללדת סוף סוף בן, לממש את ההורות שלהם. העולם כולו התמלא צחוק ושמחה באותו יום שיצחק נולד. התברר לכולם שאפשר להשתנות, שגנוזים באדם כוחות טמירים שעל ידי החיבור לה' יתברך הוא יכול לגלותם. לעומת זאת, יש צחוק כצחוקו של ישמעאל. הרמב"ן מפרש שזה היה צחוק המלגלג על יצחק, צחוק הזורק הערות ציניות ועוקצניות על המשתה שנעשה לכבודו. זה צחוק פסול. צחוק של שמחה לאיד. צחוק כזה מגלה את הריקבון והקלקול של הצוחק, שהדרך היחידה שלו לשמוח היא על ידי העלבת האחר".

לשמוח ולצחוק זה דבר טוב. השאלה היא האם בדרך אל השמחה והצחוק שלנו אנחנו פוגעים באנשים אחרים ודורכים עליהם, או שאנחנו יודעים ליצור שמחה אמתית שנובעת מהתפתחות וצמיחה או מכל דבר טוב אחר שקורה בעולם.

 

תשובה: הומור וצחוק שמכוונים ללעוג לאחר ולפגוע בו הם שליליים. שמחה על אירוע גדול שהתחדש בעולם, או אפילו על פריחת העלים הקטנים ועל כל דבר שצומח וגדל היא שמחה חיובית ובונה.

 

 

הלכה יומית

 

מה יעשה מי שאינו זוכר אם בירך ברכת המזון?

מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל ושבע, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". חכמים הוסיפו ותיקנו שגם אדם שאכל 'כזית', כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון.

כאשר התעורר אצל האדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל, אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה – עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון. אם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים – לא יברך.

אם חברו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו. כמו כן, אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, למרות שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך.

לדעת רוב הפוסקים, גם אם אכל מהלחם שיעור 'כזית' בלבד, אם אכל עוד מאכלים, ומכולם יחד נעשה שבע, הרי שהוא חייב לברך ברכת המזון מהתורה.

מובן שגם נשים חייבות בברכת המזון, אלא שהתעורר ספק בגמרא האם חיובן מהתורה או מדברי חכמים. לכן במקרה של ספק נחלקו הפוסקים האם על האישה לחזור ולברך, ולהלכה נראה שלא תחזור ותברך.

(מתוך 'פניני הלכה', ברכות ד, ו)

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד