משבר אמון

ט"ו תמוז ה'תשע''ו

שאלה: האם יש קשר בין אמון בבני אדם לאמונה שלנו בקב"ה?

 

הרבה זמן חיכיתי לשמירה הזאת... אורי היה אתי באותו חדר בטירונות. פלוגה רגילה בשריון. חבר'ה מכל הארץ. דתיים וכאלה שעדיין לא... בחור חביב למדי, חייכן ומשקיען אמתי. לא בלט יותר מדי, אך גם לא היה מהשקטים. בחור די רגיל. אבל לדבר אחד שמתי לב: אין לו שום קשר ליהדות. כשכל החבר'ה ביקשו לא לשמור בליל שבת הוא היה מבקש לשמור בזמן תפילת שבת. דווקא. שלא יחשוב בכלל להגיע לתפילה. כשהייתי רק מציע ללמוד ביחד משהו הוא היה מגיב בבוז. הרחתי שיש כאן התנגדות בלתי מוסברת. למה הוא כל כך אנטי?? חיכיתי לשעה המתאימה לברר את העניין. והיא הגיעה. "אתה ואורי שומרים יחד הלילה על המוצב", אמר המפקד והלך, והביא את השעה המיוחלת במו ידיו.

לילה. קר בחוץ. מתחילים לדבר על דא ועל הא. מגלגלים שיחה. קצת קיטורים על המצב, דברים שגרתיים. כשהרגשתי שהאווירה מתחממת, אזרתי עוז ושאלתי: "תגיד, אורי, למה נראה לי שיש לך כזה 'אנטי' ליהדות?" "אתה באמת רוצה לדעת?" ענה בשאלה. "ודאי". "תראה, פעם דווקא הייתי מאמין באלוהים. לא הייתי דתי, אבל מדי פעם הלכתי לתפילות. צמתי בכיפור, אתה יודע. היה לי חבר טוב מאוד. גידי שמו. עשינו ביחד הכול. הוא היה פשוט מדהים. ממש הערצתי אותו. באותה תקופה עברתי מצבים קשים מאוד. בבית לא הכול הלך על מי מנוחות והייתי צריך אוזן קשבת. גידי היה שם בשבילי. שעות ארוכות שפכתי לפניו את לבי. באותם ימים חשבתי שהוא מלאך. אם יש שלמות עלי אדמות – זה גידי. האמון שלי בו היה מוחלט. את הנפש שלי הפקדתי אצלו בעדינות ובנאמנות. עד שזה קרה".

"מה קרה?"

"גידי התחיל להתחמק ממני. לא היה עונה לטלפונים כמו פעם. פתאום אין לו זמן להיפגש. פעם שאלתי אותו 'מה קורה, הכול בסדר?' והוא ענה לי במהירות: 'תראה, אני לא ממש מרגיש חבר שלך. כל הזמן קצת העמדתי פנים כי היה נוח לי. עכשיו זה מעיק עליי ואני לא רוצה כל כך בחברתך...' אני האדמתי. מחשבות התרוצצו לי בראש. הנפש שלי התנפצה לרסיסים. האמון שלי בו נשבר. חשבתי לעצמי: אם גידי, המלאך הזה, גם הוא אכזב – אז אין אמון באף אחד. אם כך גם האמון שלי באלוקים נשבר.

מאז הקשר שלי עם אלוקים נותק. אני לא רוצה לשמוע ממנו. אין בי אמון באף אחד. אין בי אמונה באלוקים".

מה היית עונה לו?

 

בקיצור:

יש קשר עמוק בין אמון בבני אדם לאמונה בקב"ה. בני אדם הם שליחיו של הקב"ה, ולכן אנו יכולים להגיע למצב שבו האמון בבני אדם נשבר וממילא האמון בקב"ה, שהוא שלח את בני האדם, גם כן נשבר. באמת האמון שלנו בקב"ה אינו צריך להיות תלוי בבני אדם אלא נצחי וקבוע. על כך נלמד מחר.

 

 

הלכה יומית

 

דרך אמירת הברכה וכבודה

טוב לומר את הברכה בקול רם, כי הקול מעורר את הכוונה, ועל ידי כך גם יוכלו חבריו לזכות בעניית 'אמן' ויתרבה קידוש השם בעולם. מצד הדין, צריך המברך לומר את הברכה לפחות בקול חלש, כדי שלכל הפחות הוא ישמע את עצמו מברך. בדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בקול חלש כל כך שלא הגיע לאוזנו – יצא ידי חובה. אבל אם לא הוציא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה – לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור ולברך.

הואיל וברכות הנהנין נקבעו כדי להודות ולשבח לה', מן הראוי לאומרן באופן מכובד. אמרו חכמים: "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, לא יאמר את הברכה במהירות, כאילו הייתה עליו כמשא כבד, שהוא רוצה להיפטר מחובתה.

מכבוד הברכה שלא לעשות מלאכה בעת אמירתה. אפילו מלאכה קלה אסורה, למשל, אין לסדר את הצלחות והסכו"ם בעת ברכת המזון.

מותר לומר ברכות בהליכה, ורק ברכת המזון, שהיא חשובה במיוחד, צריכה להיאמר בישיבה.

(מתוך 'פניני הלכה', ברכות א, ז)

 

 

האם מותר ליטול ידיים מכוס חד פעמית או מבקבוק?

לגבי כוס חד פעמית העשויה מפלסטיק או קרטון, היו שרצו לומר שלכתחילה אין ליטול בה ידיים, מפני שאינה נחשבת לכלי בר קיימא, שהרי עומדים לזורקה לאחר השימוש. אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים היא שאין הבדל אם משתמשים בכלי פעם אחת או כמה פעמים, וכיוון שגם בכוס חד פעמית משתמשים ככלי, שהרי שותים בה – דינה כדין כלי ומותר ליטול בה ידיים. מכל מקום, משום הידור מצווה עדיף להשתמש בכלי קבוע שאין עומדים לזורקו.

מותר ליטול ידיים מבקבוק, ואף שיארך מעט זמן עד שהמים ירטיבו את כל היד, אין בזה בעיה. עדיף שהמים יזרמו ברציפות עד שירטיבו את כל היד.

(מתוך 'פניני הלכה', ברכות ב, ח)

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד