לרצות את הכל

י"ד תמוז ה'תשע''ו

שאלה:

אני מרגיש שכל הזמן אני רוצה יותר. יותר כסף, יותר הערכה מהזולת, ציונים טובים יותר. מאיפה נובע הרצון הזה להצליח תמיד ולהיות הכי טוב?

 

 

יותר. כולם רוצים יותר. לא מסתפקים במה שיש. "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". יש לך מאה שקל – אתה רוצה להרוויח מאתיים. תמיד בשאיפה מתמדת להספיק, להשיג. אתם ודאי מכירים את התחושה. אתה מתאמץ להשיג משהו, מתייגע, ובסוף אתה משיג אותו. עוברים יום, יומיים, וזה כבר לא מרגש. התרגלת. עכשיו אתה רוצה כבר דבר אחר. טוב יותר. עד שלא תשיג אותו – לא תירגע. וכך גלגל חוזר במשך כל החיים. תמיד במרדף אחר ה'עוד'. צריך רק להיזהר לא לשקוע בחומריות. אגב, לא רק בעולם החומרי זה כך, אלא גם בעולם הרוחני. אדם הספיק ללמוד מסכת אחת – הוא רוצה ללמוד את המסכת השנייה.

השאלה המתבקשת היא: למה?

למה האדם אינו נח על זרי הדפנה? למה נפשו אינה מסתפקת במה שיש? מאיפה נובע הרצון התמידי להשיג עוד ועוד? למה הצימאון שלי אינו פוסק כאשר אני משיג חפץ שרציתי או כאשר אני עומד במשימה שהצבתי לעצמי?

כל התהליך שתיארנו מעיד על דבר בסיסי מאוד בנפש; יש בנו ערגה למשהו אינסופי. אנחנו מבקשים משהו שאין לו סוף ולעולם לא יהיה לו סוף, משהו שלא 'נגמר'. אך אין שום דבר בעולם שהוא אינסופי. אם כן, למה אנחנו לא מתייאשים מהבקשה הזאת, שבעצם לא תתמלא לעולם?

הסיבה לכך היא פשוטה מאוד. קיים בנו משהו אינסופי. תכירו: הנשמה. היא צמאה למשהו אינסופי שהוא ללא גבול ומידה. תכירו: אלוקים. לבקשה הלא נגמרת הזאת קוראים 'בקשת אלוקים'.

מה הכוונה? בעולם הזה הנשמה נתונה בתוך הגוף. היא באמת צמאה לאביה שבשמים ורוצה לחזור אליו. בעולם הזה אין לה אפשרות כזו. הדרך היחידה היא לנסות 'לתפוס' את האינסוף, את הקב"ה, דרך העולם הזה. איך זה בא לידי ביטוי? ברצון בלתי פוסק להתפתח מבחינה רוחנית. ללמוד עוד, לעזור יותר לזולת, לאהוב יותר, לסיים מסכת נוספת. בדרך זו הנשמה נקשרת יותר לקב"ה. אמונה היא הקשר שקיים בינינו לקב"ה. לכן ככל שאני שואף יותר לגודל, להרחבת גבולות, אני יותר מחזק את הקשר עם הקב"ה, שאין לו גבול ומידה. אני מחזק את האמונה שבקרבי, מאמין יותר.

 

בקיצור:

הרצון הקבוע בנו תמיד להשיג עוד ועוד נובע מהנשמה שבנו. הנשמה היא אינסופית ורוצה לתפוס ולהשיג עוד ועוד כי היא רוצה לחיות לפי מה שהיא, ו'לתפוס' את האינסוף. הדרך היחידה שלה לרוות נחת היא לדבוק בקב"ה, שגם הוא אינסוף, ולא בדברים חומריים.

 

 

הלכה יומית

ברכה לפני האכילה ולאחריה

ישנם שני סוגים של ברכות על האוכל – לפני האכילה ולאחריה. הברכה שלפני האוכל היא הברכה שמברכים לה' על ההנאה מהאוכל, והסברה מחייבת זאת, שאין לאדם ליטול דבר להנאתו מעולמו של הקב"ה בלא נטילת רשות ובלא הכרה בכך שהקב"ה ברא אותו. סברה זו פשוטה ומחייבת כל כך, עד שלא הוצרכה התורה לצוות על כך, כי נכון שיעשה זאת האדם מדעתו.

ראוי לאדם שמקבל מתנות מחברו להודות באופן ייחודי על כל מתנה. זה שמודה על הכול בנוסח סתמי, מראה שאינו מבחין במהות המתנה. באותו אופן ראוי לאדם לנהוג גם כלפי שמים. לפיכך תיקנו חכמים להודות בברכה מיוחדת על כל סוג וסוג של מאכל.

הברכה שלאחר האכילה יש בה חידוש, שכן אחר שכבר הודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך להודות לה' לאחריה. על כן נצטווינו בתורה, שגם אחר שנאכל ונשבע, נודה לה' ונברך על כך, שנאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלקֶיךָ".

(מתוך 'פניני הלכה', ברכות א, ד)

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד