לתת!

י"ב תמוז ה'תשע''ו

לתת!

 

שאלה: למה להיות ה'פראייר', זה שנותן לאחרים כל הזמן?

 

"רון, כמה אחים יש לך?" – "אחות אחת קטנה. מאיה".

"תשמע. אתה בדרך לים, נוסע ב'יגואר' המדליקה שלך. הגלשן מאחור, כל החבר'ה כבר שם. לפתע אתה שומע ניידת משטרה: 'היגואר הכסופה לעצור בצד!' השוטר נעמד ליד החלון, מסתכל בפניך ובדפים שלפניו. 'אתה רון כהן?' הוא שואל. 'כן', אתה עונה בהיסוס. 'תשמע', אומר השוטר. 'אחותך הקטנה מאיה עומדת על הגג של מגדלי 'עזריאלי'. היא מאיימת לקפוץ. היא אומרת שרק אדם אחד יכול לשכנע אותה לא לקפוץ. אתה. היא אמרה שאם עוד חצי שעה לא תבוא היא קופצת. אתה בא או לא בא?'"

רון הוריד את הרגליים מהשולחן. "בטח שאני הולך להציל אותה!"

"אתה תפסיד את הים!"

"מה אכפת לי מהים, אחותי הולכת למות! אני עוזב את הכול ורץ!"

"או.קיי", אמרתי בנינוחות, והמשכתי. "אתה בדרך לשדה התעופה. כרטיס טיסה להודו. טיול מטורף למזרח כמו שתמיד רצית. הכול כבר מאורגן. שוב משטרה. שוב: 'אתה רון כהן?'. 'תשמע', אומר השוטר. 'מחבלים פרצו לבית הענק שלך בסביון. הם תפסו את ההורים שלך כבני ערובה. הם דורשים רשימה של דרישות שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד בהם. סיירת מטכ"ל עומדת על הרגליים לפרוץ את הבית. יש בעיה קטנה. הבית שלך ענק ואין מספיק זמן ללמוד את התכניות שלו. המחבלים אמרו שאם תוך שעה לא ימולאו דרישותיהם הם יהרגו את ההורים שלך! אנחנו צריכים שתבוא ותראה לכוח הפורץ את תכנית הבית. אתה בא או לא בא?!"

"בטח שאני בא!!" רון צעק. – "אבל אתה תפסיד את הכיף של הטיול להודו?"

"מה אכפת לי הודו, ההורים שלי בסכנה!" – "ואתה תוותר על ההנאות שלך בשבילם?!" – "מה אתה מדבר? ההורים שלי זה החיים שלי. בלעדיהם אין לי חיים!"

"'אתה רואה", אמרתי לרון. "גם לך יש דברים שאתה מוכן להקריב בשבילם. בדיוק כמוני. גם אתה מבין שחיים שבהם אתה חושב רק על עצמך – אינם חיים. שחיים בלי לתת לאחר הם לא שווים. שהנתינה נותנת טעם ומשמעות לחיים. אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? שאתה מוכן לתת רק למי שקרוב אליך. בזה החיים שלך מסתכמים. חיים קטנים. ואילו החיים שלי כל כך גדולים, שאני מוכן לתת לכולם. למסור את נפשי על עם ישראל!"

רון הרים את היד. "שקט כולם, אני רוצה להקשיב לו".

 

בקיצור:

נתינה לאחרים נותנת לי משמעות וטעם לחיים. חיים ללא נתינה הם חיים דלים וחסרי ערך. חיי נתינה אלו חיים מלאי שמחה, מלאי עוצמה וסיפוק.

 

 

הלכה יומית

מדוע אכילה ללא ברכה נקראת גזל?

לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שהרי אין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה.

לכל פרי ופרי יש ייחודיות משלו. אף על פי שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, מכל מקום הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו גדל. כל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, הרי הוא פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל, אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. זהו שאמרו חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל [...] וכאילו נהנה מקדשי שמים".

לעומת זאת אדם שמברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. הברכה מגלה את שורשו של המאכל, שהקב"ה בראו, וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא – שיתקדש על ידיו שמו של ה' בעולם.

(מתוך 'פניני הלכה', ברכות א, ב)

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד