לתת?!

י"א תמוז ה'תשע''ו

שאלה: למה חשוב לתת ולתרום לאחרים? למה לא לדאוג רק לעצמי ולהנאות שלי?

 

***

"לפני כמה שנים הוזמנתי לתיכון יוקרתי במרכז הארץ", סיפר רב צעיר. "התבקשתי להרצות לפני שמיניסטים על חשיבות השירות בצבא ועל חשיבות הנתינה למדינה ולעם. נכנסתי לכיתה הראשונה. הדיון היה פורה, וקשר טוב נוצר ביני ובין התלמידים. הם שאלו שאלות וגילו התעניינות בנושא. יצאתי מהכיתה בתחושה טובה. ברוך ה', נראה היה שדבריי נכנסו ללב השומעים. עמדתי להיכנס לכיתה השנייה ולא האמנתי למראה עיניי. בלגן עצום השתרר בכיתה. זה רודף אחרי ההוא, וזאת מציירת על הלוח. אף אחד לא 'שֹם' עליי. והדבר המפתיע מכול: מול השולחן של המורה ישב בחור; שני עגילים באוזן אחת ושלושה באוזן השנייה, על העיניים משקפי שמש כהים, באוזניו אוזניות שאת הרעש שיצא מהן שמעתי עד אליי. בפה – מסטיק, כמובן. שתי רגליו היו מונחות על שולחן המורה, בתנוחה של בחור שדי מרוצה מעצמו. אני עומד בפתח הכיתה ועיניי פעורות.

לפתע, מבטו נתקל במבטי. הוא הרים את היד. פתאום, באותו רגע, כל הכיתה השתתקה. כולם רצו לשמוע מה יש לו לומר. 'אני יודע בשביל מה הגעת לכאן, כבוד הרב', אמר. 'באת לדבר אתנו על אידיאלים וערכים, על נתינה ועוד דברים כאלו. בטח בכיתה השנייה הקשיבו לך. תראה', הוא הביט בי, 'פה זה לא ילך. קוראים לי רון, ואני המנהיג של הכיתה. מה שאני אגיד יהיה מקובל על כולם. ואותי? אותי לא מעניין שום אידיאלים וערכים'. הוא הבחין במבט השואל בעיניי והמשיך להסביר. 'תראה, כבוד הרב. מה חסר לי בחיים? כסף – יש. אבא שלי מנהל חברת היי טק גדולה ומרוויח מצוין. בכל חודש הוא מפריש לי סכום נכבד. מכונית – יש לי. חברים – לא חסר. למה שאני אשרוף את שלוש השנים הכי טובות שלי בלרוץ בחולות ולאכול מקופסאות שימורים?! למה מה קרה?! תראה, אני מאוד מכבד את האנשים האידיאליסטים. הכול טוב ויפה. לא בשבילי. אני לא אהיה ה'פראייר' של כולם. אותי לא מעניין אידיאלים. יש לי רק אידיאל אחד בחיים: אני!'.

עמדתי בפתח הכיתה נדהם. להרצאה כזאת לא ציפיתי. מה אני אגיד לו?? אני לא יכול לדבר על חשיבות הנתינה כמו שדיברתי בכיתה השנייה. זה לא מעניין אותו. לשכנע אותו שכל אחד צריך לתרום למדינה? הוא ישרוק לי בבוז.

ידעתי שאני חייב לתת לו תשובה. תשובה שתהפוך את כל עולמו".

מה את/ה היית עונה?

 

תשובה: חכו למחר...

 

 

 

הלכה יומית

מדוע צריך לברך על מאכלים?

הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. יסוד זה פשוט כל כך, עד כי אמרו חז"ל שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו מפני שאין צורך לצוות על כך, שכן מובן מסברה פשוטה שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.

אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכול חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אולם לא די בכך שיכיר טובה בלבו, צריך גם לבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל.

ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם. רבים יודעים כי יש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם נעשית ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ובאמצעותה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד.

(מתוך 'פניני הלכה', ברכות א, א)

 

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד