זה סימן שאתה מאמין

ז' תמוז ה'תשע''ו

שאלה: ראיתי ביוטיוב שיעור מעניין של רב אחד שהביא כל מיני הוכחות לכך שיש אלוהים ושצריך להאמין בו. זה באמת היה מעניין, אבל בסוף לא ממש השתכנעתי עד הסוף. אז מה ההוכחה האמתית לכך שיש אלוהים?  

 

זה הבחור הזה עם המשקפיים? לא, לבחור ההוא לא היו משקפיים. אז אולי זה ההוא עם החולצה הכחולה? אהה... אני מתלבט, אבל נראה לי שהבחור שאני מחפש אותו הוא הרבה יותר גבוה. ומה עם ההוא עם השפם? שפם?! בכלל לא היה לו שפם...

***

"יוסי!!! מה המצב??" כולם סובבו את הראש בעקבות קריאות השמחה של ג'קי. "איך זיהית אותו???" ניסים נדהם. "אפילו אימא'שלו לא הייתה מזהה אותו ככה. בפעם האחרונה שהתראיתם הוא היה עם ראסטות, זקן ענק, רזה כמו מקל. ותראה אותו עכשיו, מגולח ומקוצץ, ואפילו קצת שמן".

"איך זיהיתי אותו אתה שואל??? גם אם הוא היה לבוש כמו צ'רקסי הייתי מזהה אותו. אחי, אנחנו מגיל אפס ביחד. אני לא מסתכל על פרטים, אני פשוט יודע שזה הוא".

***

בדיני השבת אבדה מבדילה הגמרא בין שתי דרכים לזהות חפץ: 'סימן' ו'טביעת עין'. סימן הוא פרט בחפץ, איזו נקודה קטנה או משהו דומה. לעומת זאת, טביעת עין היא תפיסה שמקיפה את החפץ או האדם כולו. סימן הוא הוכחה נמוכה, מכיוון שפרטים משתנים, מטבע הדברים, יותר מהדבר עצמו. טביעת עין מאפשרת הרבה יותר ודאות.

את ההבדל בין אמונה המבוססת על הוכחות שכליות לאמונה של ודאות פנימית משווים לשני סוגי ההבחנה במציאוֹת. השכל מדבר על הבחנות מסוימות שהוא מצליח לקלוט, פרטים שונים; ואילו ב'חוש האמוני' שבנו אנחנו חשים בוודאות גמורה את האמת שבדבר. "זה זה!" זוהי תודעה שקולטת את המכלול; לא סך של פרטים הביא אותנו למסקנה, אלא כוח מקיף שקיים בנו ומביא אותנו לוודאות ביחס למציאות שלפנינו.

לדוגמה: המאמין על בסיס 'סימנים' יאמר: "אני יודע שה' קיים, כי אני רואה בריאה ועולם כל כך נפלא, מורכב ומסובך, ועם זה – מתואם. מכאן אני מבין שלכל זה יש כנראה בורא ומנהיג, ובו אני מאמין".

המאמין על בסיס 'טביעת עין' יאמר: "אני מאמין בה' משום שהנשמה שלי היא 'חלק אלוק ממעל' ממש, ולכן היא מרגישה את עצמה, את שלמותה, את ה' שהיא חלק ממנו, שהיא זה הוא, ובמקור שלה היא שואפת להידבק ולהיכלל".

אף על פי ששתי הדרכים מובילות לאמונה, הדרך השנייה מעניקה ודאות מוחלטת, בעוד שבראשונה תמיד קיים ספק.

אמונה היא תחושת ודאות פנימית במשהו, גם אם לא ראיתי אותו דרך פרטים שונים ולא ברור לי בשכל שהוא מוכרח להיות. אבל מה ש'סגור' אצלנו על ידי אמונה – שום 'פרט' חיצוני לא יוכל לערער!

בקיצור: אמונה שמבוססת על הוכחות שכליות תמיד תשאיר בלב ובמחשבה ספק כלשהו, כי האמונה היא תחושת ודאות פנימית במשהו, גם אם לא ראיתי אותו דרך פרטים שונים ולא ברור לי בשכל שהוא מוכרח להיות. הוכחות יכולות לעזור, אבל הבסיס הוא בוודאות הפנימית של האמונה שאין כל צורך להוכיח.

 

 

 

הלכה יומית

גדרי מצוות תלמוד תורה – א

מלכתחילה הדרך הראויה ללמוד תורה היא שכל אב ילמד את בנו את כל יסודות התורה עד שהבן יוכל להמשיך וללמוד בעצמו, שכן נאמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ואם האב אינו יודע ללמד בעצמו, עליו לדאוג לכך שבנו ילמד אצל אנשים אחרים, עד שידע את כל יסודות התורה.

נוסף על המצווה של ההורים, ישנה מצווה מיוחדת לחכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". ודרשו חז"ל בספרי שגם התלמידים נקראים בנים, ומכאן שמצווה על תלמידי החכמים שבישראל ללמד את התלמידים תורה.

אדם שאביו לא לימדו תורה, חייב כשיגדל לילך אצל חכמי ישראל וללמוד מהם תורה, שנאמר: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".

(מתוך 'פניני הלכה', ליקוטים א')

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד