תפילה או כספומט?

כ"ג סיון ה'תשע''ו

שאלה:

כולם מדברים על חשיבות התפילה, אבל תכל'ס, התפילה היא רק אמצעי כדי שנוכל להשיג את מה שאנחנו רוצים וצריכים, לא?

"שלום אבא, מה שלומך?" "ברוך ה' בסדר, ואיך אצלך?" "ברוך ה' טוב. אהה... לא נעים לי לשאול, אבל, כבר עבר חודש ו..." "כן בני, מה קרה?" "תראה, אמרת לי שתשלח בכל חודש מעטפה עם כסף ו..." "אתה רוצה לומר שהחודש היא לא הגיעה". "כן. איך אתה יודע?" "כי לא שלחתי לך כסף החודש". "מה?! אבל למה??" "בני היקר, מאז שנסעת לחו"ל כמעט ולא התקשרת אליי כדי לדבר. חשבתי שהדרך היחידה ליצור אתך קשר היא לגרום לכך שתרגיש את החוסר בכסף, ואולי אז אזכה לשמוע ממך. לא נעים לי לומר, אבל נראה שצדקתי..."

***

כשחסר לנו, אנחנו מיד מבקשים; בריאות, פרנסה, הצלחה במבחן, הצלחה מול החברים. אבל למה בעצם חסר לנו?

התפילה נתפסת בעינינו לפעמים כסוג של כרטיס אשראי למשיכת מזומנים: מכניסים את הכרטיס ומקבלים את הכסף. במילים אחרות: התפילה היא אמצעי להשיג את מה שחסר לנו. האם זאת המשמעות האמתית של התפילה?

למען האמת התמונה הפוכה בדיוק; החיסרון שיש לנו בחיים הוא האמצעי, ואילו התפילה היא המטרה! איך זה ייתכן?

ממש כמו בסיפור שלמעלה, הקב"ה, אבינו שבשמים, מצפה לקשר אתנו. תפקידנו בעולם הוא להכיר בה', בכל תחום מחיינו. כאשר אנחנו 'מנתקים קשר', ה' מנסה להתקשר אלינו, והוא עושה זאת על ידי החסרונות. כל חיסרון הוא קריאה אלוקית. כל חיסרון הוא אמצעי לעורר אותנו לחדש את הקשר עם ה'. אז מובן שאם הילד שומר על הקשר עם אבא שלו זאת לא בעיה לתת לו עוד קצת כסף, אבל אי-נתינת הכסף היא לא הנקודה. הכסף הוא רק תזכורת עבור הילד להתמקד בדבר החשוב באמת: הקשר עם אבא. 

אם כן, הרווח של התפילה אינו נמצא מחוץ לה. אנחנו לא מודדים את ערכה של התפילה לפי התוצאות שהיא מביאה לנו – האם קיבלנו בסופו של דבר את הכסף שרצינו, האם הצלחנו במבחן וכדו'. הערך הגדול ביותר של התפילה הוא בה עצמה! הזכות לעמוד מול ה' ולהרגיש חיבור לשורש ולמקור שממנו כל החיים מגיעים, זאת היא המתנה הגדולה מכל. ככל שנהיה מחוברים יותר, כך גם לא נזדקק לחסרונות למיניהם.  

בקיצור:

הערך הגדול ביותר של התפילה הוא בה עצמה ולא במה שמשיגים באמצעותה. הזכות לעמוד מול ה' ולהרגיש חיבור לשורש ולמקור שממנו כל החיים מגיעים, זאת היא המתנה הגדולה מכול. כל החסרונות שיש בחיינו הם האמצעים ששולח לנו ה' כדי שנפנה אליו, ובכך נחבר את חיינו למקורם.

 

הלכה יומית:

תקנת התפילות כנגד קרבן התמיד

כהמשך למנהג האבות, תיקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות; שחרית ומנחה – חובה, וערבית – רשות. את התפילות תיקנו כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. כיוון שתמיד של שחר ושל בין הערביים הם חובה, אף שחרית ומנחה הן תפילות חובה. לעומת זאת את תפילת ערבית תיקנו כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים אותם על המזבח בלילה, ומכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אולם במשך הזמן קיבלו עליהם ישראל להתפלל ערבית כחובה.

כמו כן, כיוון שבשבתות וימים טובים ובראשי חודשים נצטווינו להקריב קרבן מוסף, תיקנו כנגדו את תפילת המוסף.

מאחר שתיקנו את התפילות כנגד הקרבנות, אף זמני התפילות נקבעו על פי זמני הקרבנות.

(מתוך 'פניני הלכה', תפילה א, ז)

 

אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד