כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים

צובעת השמים

צובעת השמים (הגדל)

הבקתה הרעועה שמאחורי הים היתה מאז ומעולם הבית שלי.

לכאן חזרתי אחרי בית ספר.

ומכאן יצאתי לדרכי.

פעם היה לי כאן אבא.

"הצובע" כך כינו אותו כולם.

זלזלו בו.

כאילו היה סייד פשוט.

אבל אבא שלי מעולם לא היה סייד פשוט.

אבא שלי הוא צובע השמיים.

ערב ערב הייתי מביטה בו בעבודתו. הוא היה לוקח את הצבעים שלו, ויוצא אל הים.

היה לוקח את המכחול וטובל אותו במי הים, ואני הייתי עומדת שם, מי הים מלחכים את כפות רגלי ונוגסים בהן שוב ושוב.

ואני רק הבטתי בו.

הוא היה צובע השמיים.

"יום יבוא, בת שלי" אמר לי פעם.

"והים יקח אותי למצולותיו. אז, את תצטרכי מדי ערב לצבוע את השמיים במקומי. כך אוכל לחיות דרכך...:"

כששאלתי אותו למה הוא צובע את השמיים, לא ענה.

רק פעם אחת אמר לי "לכבודך, בת – ים קטנה שלי" ולא יסף.

רק הביט אל הים במבט כמה.

"פעם היה אבי צובע. ואני מסתכל. ויום בא, והוא הלך. הים לקח אותו. מאז יצאתי אני וצבעתי את השמים."

הייתי מביטה אז באבא, ואומרת לו, לא ללכת. הרי אמא כבר הלכה. ואבא אינו יכול ללכת. הרי מי יצבע את השמיים כאשר הוא ילך?

"את, בת שלי"

ענה לי אבא שוב ושוב.

ואני צוחקת.

איך אצבע את השמיים? אני כ"כ קטנה!

אז אבא הבטיח שלא ילך. ושלא אדאג.

כמה טיפשה הייתי אז.

ואז יום אחד הלך אבא.

ולא חזר יותר לעולם.

הים לקח אותו למצולות.

ואני נותרתי בבקתה הרעועה שמאחורי הים לגמרי לבדי.

לא יצאתי עוד לים כדי לראות את אבא צובע את השמיים.

כי ידעתי שלא יבוא עוד.

ימים רבים ישבתי בבקתה, לצד החלון, וחשבתי על אבא.

חשבתי על הערבים בהם צבע כל פעם מחדש את השמיים, עד שבאה החשיכה.

חשבתי על האנשים שמעבר לים. שיושבים על יד המים ומחכים שיצבעו השמיים.

והשמיים אינם נצבעים.

למה לא יצאתי? לא ידעתי. לא ידעתי דבר.

הרי אבא הלך. והשאיר אותי כה קטנה ולא יודעת דבר.

הרי אבא הבטיח שלא ילך.

ימים רבים חלפו. הים גדל. גם אני גדלתי. ואני עדיין ישובה לצד החלון ומחכה. לא יודעת למה, לא יודעת מדוע.

כבר שכחתי איך נראה אבא אז, שצבע את השמיים.

כבר שכחתי איך הים היה נראה אז, שאבא צבע את השמיים.

אבא! מתי תחזור לצבוע השמיים? ימים רבים שאלתי, אך אבא לא ענה.

ים! לאן לקחת את אבא שלי? אך הים לא ענה.

הגיע הערב. ואני החלטתי.

מלאי אבק היו הצבעים של אבא.

שכבו בפינה ימים רבים.

ירדתי לים.

ושוב הרגשתי את המים הנוגסים בכפות רגלי.

שוב חשתי בקצף הלבן.

"באיזה צבע הים?"

שאלתי פעם את אבא. מזמן.

"בצבע שרוצים שהוא יהיה" ענה לי אבא.

ובשבילי היה הים תמיד ורוד.

עד שהלך אבא. מאז נהיה שחור משחור.

לקחתי את המכחול וטבלתיו במי הים.

פרשתי את הצבעים על החוף.

התחלתי.

אדום.

כתום.

צהוב.

סגול.

ורוד.

השמיים נצבעו תחת המכחול.

הייתי אני צובעת השמיים.

צבעתי, צבעתי, צבעתי.

עד שירד החושך.

"אבא!" קראתי. "לכבודך צבעתי השמיים, לכבודך, איה אתה, אבא?"

התיישבתי על מי הים ובכיתי.

בכיתי כל הלילה ההוא.

אך הים לא ענה.

גם אבא לא ענה.

הייתי לבדי. לבדי.

הייתי צובעת השמיים.

"לעולם את לא לבד" אמר לי אבא פעם

"את איתי. את עם אמא. השמיים איתך. הים איתך."

קמתי מהחוף וחזרתי לבקתה.

באותו ערב שוב ירדתי לים וצבעתי את השמיים.

וגם בערב שאחריו.

ואחריו.

ואחריו.

עד שערב אחד

ירדה לצידי עוד ילדה קטנה.

היא עמדה לצידי והים נגס בכפות רגלי שנינו.

"יום יבוא" אמרתי לה

"ואני ירד למצולות"

"יום יבוא,

ואת תהיי צובעת השמיים...."

דרג את הכתבהדירוג כתבה צובעת השמים: 5 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
2 מדרגים
עבור לתוכן העמוד