כניסה לרשומים

   :
 
להרשמה  |  שכחתי סיסמא
שמיים
כתוב כתבה
מגזין שמים

סיפור

סיפור (הגדל)

וואלה, יש לי שעתיים לכתוב סיפור. סיפור שמתחיל מהאמצע, כי התחלה לא ממש יש לו, וסוף?

הסוף יבוא, יום אחד. זה מה שמחזיק אותנו בחיים. לא?

הציפייה לסוף הזה שיגיע. שמישהו יבוא ויוריד את המסך על ההצגה הזאת שנקראת החיים שלנו.

שיבוא איזה במאי, יצעק "קאט" ויסיים את הצילום. שמישהו פשוט יערוך את הסרט הנע הזה שנקרא "סיפור חייו של אורגניזם" ויוציא את כל שעות הצילום הגרועות החוצה. שמישהו יוציא מאיתנו את כל הטעויות.

שלום, קוראים לי בשם כלשהוא. השימוש הנפוץ בו הוא בעיקר לגערות.

אני יצור חי, יש לי ראש ולב, אלף מחשבות ובעיה אחת.

נעים להכיר- "הוא". ילד אלים.

"הוא הרביץ לי!" תכירו:המשפט האהוב על הסביבה, בה' הידיעה.

"ה' ישמור!"

דוסים, סביבה איכותית למדי. בית ספר מצויין שעוסק במחזור. מחזור של אנשים ושל דיעות. איכות  הסביבה, כבר אמרתי?

 

אני ילד כאפות, אבל מהצד השני. זה שנותן לכולם את המכות החיצוניות, אלה שעוברות במשך השנים, ובעצם יורה לעצמו בקרביים, מעביר את עצמו תהליך גסיסה איטי.

אני מספר יודע כל. הכל חוץ מהדברים החשובים באמת; איך זברות נשארות יציבות על הקרקע, איך איגואנה תיראה עם נצבע אותה בצבעי אקריליק עליזים, מה יקרה למדוזה שישימו בבריכה מלאה בספרייט , וכמובן , שאלת השאלות: מה זה סיפור.

 

סיפור זה מה שאתה משנן לעצמך בבוקר, עוד לפני ה"מודה אני" הזה, שאתה מתלבט אם להגיד.

סיפור זה מה שמלווה אותך כשאתה מתכרבל עם כל הפחדים שלך בלילה. סיפור זה מה שאתה מחדיר לעצמך בכוח לראש, כי אחרת לא תוכל להרים אותו ולהסתכל למישהו בעיניים.

הסיפור שלי הוא דוקו-ריאליטי. קומדיה של טעויות טרגיות, רומן שלי עם עצמי והחברה, ואולי איזה מעשייה לילדים. משהו נחמד שיפחיד אותם וילמד אותם איך לא להסתבך עם זרים.

הסיפור שלי הוא אופטימי, בגלל שהגיבור עובר תהליך. הסיפור שלי אופטימי כי הוא שונה. כי במקום לספר את הסיפור עצמו אני מספר עליו, ומתוכו.

 

אני ילד מיוחד. כמו פינוקיו.

גם אני כבול בתוך גוף שונה. גם לי יש אף ארוך כזה, וגם אני מקר לכולם. המצפון שלי כלוא בדמות ספר מוסר, אבל הוא גורם לי צרצורים במוח.

אני ילד שהגיע ל"סיום המפתיע" עם סוף חצי סגור.

הדבקתם לי תווית שלעולם לא תרד. היא תדהה עם השנים, אני בטוח, אבל ברגע האמת פתאום כולם יזכרו להסתכל, לבדוק מה כתוב שם, מתחת לסימני השנים. לשאול אם יש מחיר מבצע.

אני מתחנן מדי יום ביומו לחברה שאני חלק ממנה, שתכיל אותי. שאני לא באמת אשם, או שלפחות יש סליחה ומחילה לשכמותי. בכל עיתון שאני קורא אני רואה כמה הילד שאני הוא רע. "מופרע" הם קוראים לי. יש המגדילים לעשות וקוראים לי "רשע". "אף אתה הקהה את שיניו".

אל תדאגו יקיריי, אני אקהה אותן בעצמי. את שיני החרבות שאתם נועצים בי.

אני בן 17 היום, אבל אני חיי את חיי מתוך תחושה שעליי לכפר על מה שקרה בשנות היסודי העליזות.

כי זה לא מפסיק להציק, אפילו לשנייה.

 

אתם הרי חושבים שזה סיפור נחמד שמספרים לחבר'ה, נכון?

"ואוו, אחי, השתנית! זוכר איך שהיית מופרע? זוכר שהרבצת לי בתור לשוק פורים? זוכר שזרקת עליי מטוסי נייר? זוכר את הפעם ההיא שהעיפו אותך הביתה?" אני זוכר. תודה.

אני מותח חיוך מזוייף כדי שתוכלו להריע לי על היותי אדם משפיע, כיא אתם חושבים שהשתניתי.

אתם חושבים שאני מנהיג. אתם מעריצים אותי כי אין לכם מושג מי אני.

אז אני חובט במחשבות האלה, שנחמד לי לספר לעצמי לפני השינה. כי מה שמספרים, אולי לא קרה באמת.

אני חובט כי אני רגיל.

כזה אני, ילד אלים.

דרג את הכתבהדירוג כתבה סיפור: 4 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
9 מדרגים
עבור לתוכן העמוד