עם חדש מתחיל – לפרשת שמות

ט"ו טבת ה'תשע''ד

מאנשים גדולים לעם גדול

השבוע אנו מתחילים את חומש שמות המכונה גם "ספר הגאולה". ניתן לומר כי ספר בראשית עסק בבניין הכלים, הן הכלים הגשמיים, הבסיסיים, הכוללים את עולם הטבע, והן הכלים המיוחדים לקליטת דבר ה', הכוללים את האנשים, ובתוכם אנשי ישראל הניצבים לאות ולמופת. אלא שהתוכן טרם הופיע, ולכן גם עם ישראל שכל עניינו הוא גילויי האידיאלים האלוקיים לא הופיע, וזהו עניינו של ספר שמות- הופעת התוכן. (האבות הם אמנם המודל שלנו לשיא אליו יכול להגיע האדם הפרטי, אך העם, עם ישראל, טרם הופיע).

המעבר בין קבוצת אנשים פרטיים, יחידים ומעולים, לעם שלם, בולט מאוד בפסוקים שבתחילת פרשתנו.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו…. ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים" – כלומר, בני ישראל נמנים בתחילה כפרטים יחידים, וכפי שרומז זאת רש"י בציינו כי בני ישראל נמשלו לכוכבים, שכל אחד ואחד מאיר בפני עצמו כיחיד.

אלא שאז, עם תום הדור ההוא, "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" – פסוק המהווה חתימה של שלב בבניין העולם – מתחיל תהליך מואץ מאוד של גדילה, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם".

תהליך הגדילה וההתפתחות הזה איננו רק כמותי אלא בעיקר איכותי. יש כאן הכנה לקראת הופעת העם.

עם בני ישראל

ואכן, כאשר קם על מצרים מלך חדש, שלא ידע את יוסף ואת דורו, שלא הכיר את בני ישראל כפרטים, הוא מזהה תופעה חדשה ומדאיגה: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". המלך החדש הוא הראשון שקורא לנו בשם 'עם' (יש כאן, בדרך אגב, לקח חשוב ביותר לימינו, שלעיתים רק מישהו חדש, שלא חושב 'בתוך הקופסא' יכול לגלות תהליכים חדשים ודברים שאנשים אחרים, מתוך המערכת, לא שמו לב אליהם).

מה שמדאיג את פרעה זה לא שיש כאן הרבה עבדים אלא שנוצר כאן עם. ואכן, כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה, החושים המחודדים של שונאינו לא טעו, ועם חדש ומופלא אכן מופיע על בימת ההיסטוריה – עם שעתיד לשנות את העולם ולהוביל אותו לגאולתו.

פרעה מנסה לעצור את הקמת העם

כנגד זאת פרעה מנסה לגזור גזירות. פרעה רוצה להחזיר את השד לבקבוק ולעצור את התפתחות העם הזה. השלב הראשון בגזירות פרעה הוא עבודת פרך- עם שלם מועסק בעבודה טכנית- כשהמטרה היא "למען ענותו" – כשעל כך כותב מדרש 'שכל טוב' "למען ענותו' – מתשמיש כדי שלא ירבו". וכפי שאנו דורשים בהגדה של פסח "וירא את ענינו' – זו פרישות דרך ארץ". וכפי שכותב ה'אבן עזרא' "וטעם ענותו ליבש זרע הזכרים". והגמרא (סוטה יא.) מבארת על הפסוק "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס" ש"פיתום – שראשון ראשון פי תהום בולעו" "ורעמסס – שראשון ראשון מתרוסס"- כלומר, עם שלם עוסקים בבניה שכל הזמן נחרבת.

ברור כי פעילות כזו אמורה לדכא את רוח האנשים שעסוקים יום וליל בבניין שלא שווה כלום, ואם ירידת הרוח הרי שהרצון ליצור עם, לגדול, לפרות ולרבות אמור להישבר ולהתמוסס. אולם התורה מספרת לנו ש"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". דהיינו, יש כאן עם לא טבעי ולא נורמאלי, שלא פועל על פי הגדרים המקובלים וההגיוניים, עם שלא נתון לחוקי הפסיכולוגיה הרגילה.

פרעה לא מתייאש ומנסה דרך אחרת. "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", ומבאר רש"י "בפרך- בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו".

השלב הבא בניסיונו של פרעה לשבור את הקמת עם ישראל הוא שאנשים יהיו עם גוף שבור וממילא כל מחשבתם תהיה על גופם, על כאבם הפרטי וצרכיהם ההכרחיים והקיומיים.

ואם זה לא מספיק אזי "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", כלומר, עם ישראל כבר לא ראויים לעבוד בבניין, במלאכה שיש בה יצירה ומחשבה, אלא עם שלם הופך למייצרי לבנים. עם שלם עובד בבוץ ובטיט. ואם זה לא מספיק אז מוסיפים לנו חז"ל ודורשים "ובכל עבודה בשדה- וכי בשדה היו עובדים ולא בעיר? אלא שגזרו עליהם אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר כדי למעטן בפריה ורביה".

העם צומח מהמשפחות

פרעה מבין שהעם צומח מתוך המשפחות ולכן הוא מנסה להפריד ולפורר את התא המשפחתי. (אולי אפשר לומר כתובנה לימינו, על מה שדורשים חז"ל שפרעה נתן את עבודת הנשים לאנשים ואת עבודת האנשים לנשים – שאין לך דרך טובה יותר לפרק משפחות מאשר לבלבל בין תפקידי האיש והאישה).

ופרעה לא מסתפק בכך וממשיך ומבקש מהמיילדות להמית את הבנים מיד בלידתם. אלא שהמיילדות באות ומסבירות לפרעה "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו".

ומבאר המהר"ל (גבורות טו) שהמיילדות רצו לומר לפרעה שעם ישראל הוא סוג אחר של אנשים, כמו ההבדל שבין חיות השדה לבהמות, שכל חיות חומרם דק מזה של הבהמה, כך בישראל יש "דקות החומרי". כלומר עם ישראל, כפי שאמרנו, איננו עוד אחד מהעמים אלא עם שנשמתו, נפשו וחומרו הם ממין אחר, עליון ונשגב יותר.

דבר זה צריך להיזכר על ידינו בכל עת להלכה ולמעשה. עם ישראל איננו עם ככל העמים ולכן תרבותו שונה, כלכלתו שונה, משפטו שונה וכל אורחות חייו אינם דומים למקובל. וכך צריך להיות! וכל זמן שלא נעלה לייחודנו ומעמדנו הקב"ה ימשיך להביא עלינו דברים שיעוררו אותנו להבין שאיננו ככל העמים.

יהי רצון שנזכה להאיר את עיניהם של ישראל ולגלות את גדלות העם הנפלא והנשגב הזה.

עוד על פרשת שמות

עבור לתוכן העמוד