פרק כ' חלק א'

ב' אלול ה'תשע''ד 07:00

הנהגת החיים בדרך החסידות דורשת משקל מדוייק ובחינה מתמדת. לעתים, פעולה חיובית עלולה להוביל לתוצאות שליליות.

לשם כך יש צורך בהתבוננות מעמיקה במעשי החסידות. ולאחר כל זה, על החסיד לשאת תפילה שיעזרהו ה' במה שלמעלה מכוחו.
מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָאֵר עַתָּה הוּא מִשְׁקַל הַחֲסִידוּת הַזֶּה, וְהוּא עִנְיָן עִקָּרִי מְאֹד מְאֹד. וְתֵדַע בֶּאֱמֶת שֶׁזּוֹהִי הַמְּלָאכָה הַקָּשָׁה שֶׁבַּחֲסִידוּת, כִּי דַקּוּתוֹ רַב וְיֵשׁ לַיֵּצֶר בַּדָּבָר הַזֶּה כְּנִיסָה גְדוֹלָה,

עַל כֵּן נִמְצֵאת סַכָּנָתוֹ עֲצוּמָה, כִּי הַרְבֵּה דְבָרִים טוֹבִים יוּכַל הַיֵּצֶר לְרַחֵק כְּאִלּוּ הֵם רָעִים, וְהַרְבֵּה חֲטָאִים לְקָרֵב כְּאִלּוּ הֵם מִצְווֹת גְּדוֹלוֹת. וּבֶאֱמֶת שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לְהַצְלִיחַ בַּמִּשְׁקָל הַזֶּה אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים,

שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ יָשָׁר שֶׁבַּלְּבָבוֹת, שֶׁלֹּא תִהְיֶה פְנִיָּתוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת הַנַּחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְלֹא זוּלַת זֶה כְּלָל, וְשֶׁיִּהְיֶה מְעַיֵּן עַל מַעֲשָׂיו עִיּוּן גָּדוֹל וְיִשְׁתַּדֵּל לְתַקְּנָם עַל פִּי הַתַּכְלִית הַזֶּה,

וְאַחַר כָּל זֹאת יִהְיֶה מַשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה', שֶׁאָז יֵאָמֵר בּוֹ, "אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ וְכוּ' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים" (תהלים פד, ו-יב). אָמְנָם אִם אֶחָד מִן הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה יֶחְסַר לוֹ,

לֹא יַגִּיעַ אֶל הַשְּׁלֵמוּת וְקָרוֹב הוּא לִכָּשֵׁל וְלִפּוֹל, דְּהַיְנוּ, אוֹ אִם הַכַּוָּנָה לֹא תִהְיֶה מֻבְחֶרֶת וְזַכָּה, אוֹ אִם יִתְרַשֵּׁל מִן הָעִיּוּן בְּמַה שֶּׁיּוּכַל לְעַיֵּן, אוֹ אִם אַחַר כָּל זֶה לֹא יִתְלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְקוֹנוֹ,

קָשֶׁה לוֹ שֶׁלֹּא יִפּוֹל. אַךְ אִם שְׁלָשְׁתָּם יִשְׁמֹר כָּרָאוּי, תְּמִימוּת הַמַּחֲשָׁבָה, עִיּוּן וּבִטָּחוֹן, אָז יֵלֵךְ בֶּטַח בֶּאֱמֶת וְלֹא יְאֻנֶּה לוֹ כָּל רָע. הוּא הַדָּבָר שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּנְבִיאוּתָהּ (שמואל א ב, ט),

"רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר", וְדָוִד כְּמוֹ כֵן אָמַר (תהלים לז, כח), "וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ":
וְהִנֵּה מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהָבִין הוּא, כִּי אֵין לָדוּן דִּבְרֵי הַחֲסִידוּת עַל מַרְאֵיהֶן הָרִאשׁוֹן, אֶלָּא צָרִיךְ לְעַיֵּן וּלְהִתְבּוֹנֵן עַד הֵיכָן תּוֹלְדוֹת הַמַּעֲשֶׂה מַגִּיעוֹת, כִּי לִפְעָמִים הַמַּעֲשֶׂה בְעַצְמוֹ יֵרָאֶה טוֹב,

וּלְפִי שֶׁהַתּוֹלָדוֹת רָעוֹת יִתְחַיֵּב לְהַנִּיחוֹ, וְלוּ יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ יִהְיֶה חוֹטֵא וְלֹא חָסִיד:
הִנֵּה מַעֲשֵׂה גְדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם גָּלוּי לְעֵינֵינוּ, שֶׁמִּפְּנֵי רֹב חֲסִידוּתוֹ שֶׁלֹּא לָדוּן אֶת יִשְׁמָעֵאל לְכַף חוֹבָה אוֹ שֶׁלֹּא לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, אָמַר לְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ, "שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל" (ירמיה מ, טז),

וּמַה גָּרַם? גָּרַם שֶׁמֵּת הוּא וְנִפְזְרוּ יִשְׂרָאֵל וְכָבָה גַחַלְתָּם הַנִּשְׁאָרָה. וּכְבָר יִחֵס הַכָּתוּב הֲרִיגַת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נֶהֶרְגוּ — אֵלָיו, כְּאִלּוּ הֲרָגָם הוּא, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין נדה סא, א)

עַל פָּסוּק "אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ" (ירמיהו מא, ט). וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי גַם הוּא חָרַב עַל יְדֵי חֲסִידוּת כָּזֶה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁקַל בְּמִשְׁקַל צֶדֶק. בְּמַעֲשֵׂה דְבַר קַמְצָא (גיטין נו, א)

אָמְרוּ, "סָבוּר רַבָּנָן לְקָרוּבֵהּ, אָמַר לָהֶם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַנְקְלִיס, יֹאמְרוּ 'בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ', סָבוּר לְמִקְטְלֵהּ, אָמַר לָהֶם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַנְקְלִיס, יֹאמְרוּ 'מַטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג'".

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָלַךְ אוֹתוֹ הָרָשָׁע וְהִלְשִׁין אֶת יִשְׂרָאֵל, בָּא הַקֵּיסָר וְהֶחֱרִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַל זֶה, "עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהֶגְלַתְנוּ לְבֵין הָאֻמּוֹת".

הֲרֵי לְךָ שֶׁאֵין לָדוּן בַּחֲסִידוּת הַמַּעֲשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם לְבַד, אַךְ צָרִיךְ לִפְנוֹת כֹּה וָכֹה לְכָל הַצְּדָדִין שֶׁיָּכוֹל שֵׂכֶל הָאָדָם לִרְאוֹת, עַד שֶׁיָּדוּן בֶּאֱמֶת אֵיזֶה יִכְשַׁר יוֹתֵר הָעֲשִׂיָּה אוֹ הַפְּרִישָׁה:
___________________________
משקל – שיקול הדעת ואיזון נכון. עוז לו – בטחונו בה'. להניחו – להימנע מלעשותו. לקרוביה – להקריב את הקרבן שבר קמצא הטיל בו מום. למקטלה – להרוג את בר קמצא.



ביאורים

מדרגה זו של החסידות הינה מדרגה גבוהה מאוד. העיסוק במדרגה זו הוא מיוחד, ולכן הוא מצריך עבודה מדוקדקת ביותר.

משום שככל שהעניין חשוב יותר, כך יש לעסוק בו בזהירות יתר ובעדינות.
הדקדוק במדרגת החסידות, נובע מהקושי הגדול בזיהוי האמת הנדרשת מאיתנו, וזאת מחמת דקות העניינים. רבנו הרמח"ל מלמדנו,

כי הדקדוק בנוי משילובם של שלושה גורמים: ישרות הלב, הבחינה האמיתית והבטחון בה'.
ישרות הלב – לב ישר משמעותו, חיפוש אמִיתי של רצון ה' בלבד, ללא חשבונות וגורמים חיצוניים כמו 'מה יגידו', ושאר דברים המבלבלים את האדם.
העיון - גם לאחר שמנסה האדם ליישר את לִבו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, עדיין הוא חייב לעיין היטב ולבחון האם הוא אינו נמשך אחר חשבונות זרים. האם זהו באמת המעשה הרצוי.
הביטחון בה' - בסופו של עניין האדם מוגבל. אם הוא חושב שבכוחו להבין הכול, ולדעת את האמת האמיתית על בוריה, הוא טועה טעות גדולה.

מכאן מגיע הצורך הגדול בביטחון בבורא עולם שיסייע לו וידריכו בדרך אמת.
פעמים רבות קורה שאדם נמצא במבוכה מסוימת מחמת הקושי לזהות מהו המעשה הרצוי. כאשר אנו עוסקים במדרגות הגבוהות שאינן בבחינת "שחור- לבן" והן עוסקות ב'מה שמעבר',

הדברים מסתבכים יותר. לדוגמה, פעמים האדם מדמה שאם יחמיר בעניין מסוים ויתגבר על הנטייה להקל על עצמו הוא ייצא נשכר מכך, שהרי הצליח להתגבר על יצרו.

אולם פעמים קורה ההיפך, שמתוך חומרה זו נמשך האדם ועובר על איסורים חמורים יותר וכדומה.
לכן, כאשר האדם משלב את שלושת הדברים,מתאמץ ובוטח בה', הוא יזכה לעזרה וסייעתא דשמיא לבל ייפול בהכרעותיו הקשות.



הרחבות
1. מה היה צריך גדליה בן אחיקם לעשות?

שֶׁמִּפְּנֵי רֹב חֲסִידוּתוֹ... שֶׁלֹּא לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע – בדברי הגמרא שהביא הרמח"ל נאמר כך: "...אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגן?

והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אמר רבא: האי לישנא בישא (לשון הרע),

אף על פי דלקבולי לא מבעי (לקבל אין צריך) - מיחש ליה מבעי (לחשוש לו- צריך)".
בספר חפץ חיים (הל' לה"ר, כלל ז', סעיף א') עמד המחבר על ההבדל שבין איסור הקבלה, דהיינו האיסור להאמין לדברי לשון הרע, לבין הצורך לחוש,

כלומר להיזהר שלא ייגרם הנזק שממנו הזהיר האדם שאמר את ה"לשון הרע". לפי זה הסביר החפץ חיים (שם בבאר מים חיים ס"ק ו') את היחס של הגמרא למעשה גדליה.

הגמרא אמרה שגדליה היה צריך "לחוש", אך לא "לקבל" ולהאמין: "משמע דבמה שלא רצה גדליה לקבל דברי יוחנן בן קרח יפה עשה כדין ,

אך קלקל במה שלא חשש לדבריו לשמור את עצמו ואת אנשיו ממנו, והרי שם במעשה דגדליה רבים אמרו לו שמחשבת ישמעאל להרגו כמו שמפורש

בקרא ושם לא היו רשעים במה שהרכילו על ישמעאל דאדרבה מצווה רבה קיימו בזה".
2. מה היה צריך רבי זכריה בן אבקולס לעשות?
עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה – רבי צבי הירש חיות (בפירוש מהר"ץ חיות לגיטין סא ע"א) הסביר שמשום פיקוח נפש היה מותר לא להקריב את קרבנו של בר קמצא ואף להרגו (את בר קמצא)

מדין רודף של כלל ישראל, אולם "מפני גודל ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס לא הרהיב עוז בנפשו עשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו

לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה..."



שאלות לדיון
איך הביטחון בה' עוזר לחסיד לא ליפול?
"ענוותנותו של רבי זכריה החריבה את ביתנו". איך מעשהו של רבי זכריה קשור למידת הענווה?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק כ' חלק א': 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד