פרק י"ט חלק י"ג

א' אלול ה'תשע''ד 07:00

נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשְּׁנֵי דְבָרִים יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה, אֶחָד — הַכַּוָּנָה בְּכָל מִצְוָה וַעֲבוֹדָה שֶׁתִּהְיֶה לְעִלּוּי כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם בְּמַה שֶּׁבְּרִיּוֹתָיו עוֹשִׂים נַחַת רוּחַ לְפָנָיו. וְעוֹד —

הַצַּעַר וְהַבַּקָּשָׁה עַל עִלּוּי הַכָּבוֹד הַזֶּה שֶׁיֵּעָשֶׂה בִשְׁלֵמוּת בְּעִלּוּי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשַׁלְוָתָן:
וְאָמְנָם עוֹד עִקָּר שֵׁנִי יֵשׁ בְּכַוָּנַת הַחֲסִידוּת, וְהוּא, טוֹבַת הַדּוֹר. שֶׁהִנֵּה רָאוּי לְכָל חָסִיד שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּמַעֲשָׂיו לְטוֹבַת דּוֹרוֹ כֻּלּוֹ, לְזַכּוֹת אוֹתָם וּלְהָגֵן עֲלֵיהֶם. וְהוּא עִנְיַן הַכָּתוּב (ישעיה ג, י),

"אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ", שֶׁכָּל הַדּוֹר אוֹכֵל מִפֵּרוֹתָיו. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא בתרא טו, א), "הֲיֶשׁ בָּהּ עֵץ" (במדבר יג, כ) — "אִם יֵשׁ מִי שֶׁמֵּגֵן עַל דּוֹרוֹ כְּעֵץ".

וְתִרְאֶה שֶׁזֶּהוּ רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁיִּהְיוּ חֲסִידֵי יִשְׂרָאֵל מְזַכִּים וּמְכַפְּרִים עַל כָּל שְׁאָר הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבָּהֶם, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּלּוּלָב וּמִינָיו (ויקרא רבה ל, יב),

"יָבוֹאוּ אֵלֶּה וִיכַפְּרוּ עַל אֵלֶּה", שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּאָבְדַן הָרְשָׁעִים, אֶלָּא מִצְוָה מֻטֶּלֶת עַל הַחֲסִידִים לְהִשְׁתַּדֵּל לְזַכּוֹתָם וּלְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, וְזֶה צָרִיךְ שֶׁיֵּעָשֶׂה בְּכַוָּנַת עֲבוֹדָתוֹ וְגַם בִּתְפִלָּתוֹ בְּפֹעַל,

דְּהַיְנוּ, שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל דּוֹרוֹ לְכַפֵּר עַל מִי שֶׁצָּרִיךְ כַּפָּרָה, וּלְהָשִׁיב בִּתְשׁוּבָה מִי שֶׁצָּרִיךְ לָהּ, וּלְלַמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עַל הַדּוֹר כֻּלּוֹ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עז, א) עַל פָּסוּק (דניאל י, יב),

"וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ" — שֶׁלֹּא חָזַר גַּבְרִיאֵלקג וְנִכְנַס לִפְנִים מִן הַפַּרְגּוֹד אֶלָּא כְּשֶׁלִּמֵּד סַנֵּגוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל. וְגִדְעוֹן נֶאֱמַר לוֹ (שופטים ו, יד), "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה",

לְפִי שֶׁלִּמֵּד סַנֵּיגוֹרְיָא עַל יִשְׂרָאֵל (ילקוט שמעוני, שופטים סב). כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב אֶלָּא לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל מַה שֶּׁאָדָם מַגְדִּיל אַהֲבָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל,

גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְדִּיל עָלָיו, וְאֵלֶּה הֵם הָרוֹעִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בָּהֶם הַרְבֵּה, שֶׁמּוֹסְרִים עַצְמָם עַל צֹאנוֹ וְדוֹרְשִׁים וּמִשְׁתַּדְּלִים עַל שְׁלוֹמָם וְטוֹבָתָם בְּכָל הַדְּרָכִים,

וְעוֹמְדִים תָּמִיד בַּפֶּרֶץ לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם לְבַטֵּל הַגְּזֵרוֹת הַקָּשׁוֹת, וְלִפְתֹּחַ עֲלֵיהֶם שַׁעֲרֵי הַבְּרָכָה. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְאָב שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב שׁוּם אָדָם יוֹתֵר מִמִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁאוֹהֵב אֶת בָּנָיו אַהֲבָה נֶאֱמֶנֶת,

וְהוּא דָבָר שֶׁהַטֶּבַע יָעִיד עָלָיו. וְהוּא עִנְיַן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאָמְרוּ עָלָיו (מכות יא, א), "שֶׁהָיָה לָהֶם לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל דּוֹרָם וְלֹא בִקְשׁוּ", וְכֵן אָמְרוּ (שם),

"הַהוּא גַבְרָא דְּאַכְלֵיהּ אַרְיָא בְּרִחוּק תְּלָת פַּרְסֵי דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְלֹא אִשְׁתָּעֵי אֵלִיָּהוּ בַהֲדֵהּ". הֲרֵי לְךָ הַחוֹבָה הַמֻּטֶּלֶת עַל הַחֲסִידִים לְבַקֵּשׁ וּלְהִשְׁתַּדֵּל עַל בְּנֵי דוֹרָם:
וְהִנֵּה כְּבָר בֵּאַרְנוּ חֶלְקֵי הַחֲסִידוּת הָרָאשִׁיִּים, פְּרָטֵיהֶם מְסוּרִים לְכָל שֵׂכֶל וּלְכָל לֵב טָהוֹר לְהִתְנַהֵג בָּם בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר לְפִי הַשָּׁרָשִׁים הָאֵלֶּה, כָּל דָּבָר בְּעִתּוֹ.
___________________________
כעץ – המגן בצילו על היושבים תחתיו. ההוא גברא דאכליה וכו ' - איש אחד אכלו אריה במרחק ג' פרסאות ממקומו של ר' יהושע בן לוי, ולא דיבר אליהו הנביא אתו במשך ג' ימים.



ביאורים

בפרק האחרון עברנו מסע מרתק בלימוד מידותיו של החסיד. למדנו שהחסיד שואף לשלמות, על כן אין הוא מסתפק בחובות בלבד, אלא מוסיף מעצמו ומקיים כל דבר בשלמות.

הוא אינו מתמקד בתחום אחד אלא מעשיו בולטים בכל התחומים – בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
החסיד מלא יראת שמים ומכיר בכבוד ה' לעומת קטנות האדם, דבר זה ניכר באופן שהוא מתפלל, לומד, בכבוד שהוא נותן לתורה ובקיום המצוות בהידור ונוי.

מתוך מעשיו ניכרת גם אהבתו הרבה לה' ולדרך התורה כיוון שהוא עובד את הקב"ה בשמחה ודביקות. החסיד הינו אדם כללי, אין הוא מסתפק בעבודת ה' הפרטית שלו,

אלא חפץ בתיקון כלל עולמי על כן הוא כואב כשרואה מעשי רשעה ומתוך כך הוא מוכיח את הרשעים.
כוונתו בעבודת ה' שלימה כל כך עד שמבטל את כל רצונותיו הפרטיים ומתרכז רק בעשיית נחת רוח ליוצרו וקריאת שמו בעולם מתוך מטרה לתקן עולם במלכות ש-די.

כיוון שהגיע למדרגה זו הוא חש את צער הגלות והחורבן, ומתאבל על שפלותו של עם ישראל בזמן הגלות שמונעת ממנו להוות דמות חיקוי לכל העולם.
אך החסיד אינו מתעסק רק באידיאלים גבוהים שרחוקים מחייו של האדם הפשוט שטרם הגיע למדרגתו, אלא דואג הוא לטובת הדור ומתפלל עליו.
תכונותיו של החסיד הם של אדם גדול, שהדור כולו ראוי להישען עליו.



הרחבות
1. אחדות ישראל

יָבוֹאוּ אֵלֶּה וִיכַפְּרוּ עַל אֵלֶּה – מדברי המדרש שמביא רבנו ניתן להבין בצורה פשוטה שהאדם הדומה לאתרוג (שיש בידו תורה ומעשים טובים) מכפר על האדם הדומה לערבה (שאין בידו לא זה ולא זה).

כלומר, הצדיק מכפר על מי שאינו צדיק בגלל מעלתו. אך אם נעמיק בדברי המדרש נראה כי הוא לומד זאת מהפסוק "אגודתו על ארץ יסדה". שרק כאשר עם ישראל אגוד יחד וישנה ערבות הדדית,

אז שומע הקב"ה תפילתם. רק באחדותו נושא עם ישראל את שם ה' בעולם. מפסוק זה לומדת הגמרא גם לגבי תענית ציבור, שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית (כריתות דף ו עמוד ב).

אולם התביעה הגדולה היא דווקא מהצדיקים, כי עליהם מוטלת האחריות לכפר על ישראל ולדאוג לאחדותם (אורות התחיה ט). פושעי ישראל שקועים בהוויות העולם ואינם עוסקים בכבודו של מקום.

הם אף אינם מבינים את המעלה הגדולה באחדות, כמו שצדיקים אמיתיים מכירים אותה.
2. אהבת הבריות
וּלְהָשִׁיב בִּתְשׁוּבָה מִי שֶׁצָּרִיךְ לָהּ – רבנו הרב צבי יהודה היה נוהג להסביר את המשנה על אהרון הכהן "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

(מסכת אבות פרק א משנה יב) שלא אוהבים את הבריות כדי לקרבן לתורה. אלא אוהבים את הבריות, ולכן רוצים גם לקרב אותן אל תורת ה', שהיא חיינו ואורך ימינו.



שאלות לדיון
מה מניע את החסיד לפעול לטובת בני דורו?
כשהמחבר דיבר בעמודים הקודמים על הקינאה לאלוה הוא כתב שעל החסיד לשנוא רשעים. איך הדברים מתישבים עם מה שכותב כאן?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק י"ג: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד