פרק י"ט חלק י"א

כ"ט אב ה'תשע''ד 07:00

וְהִנֵּה בֵּאַרְנוּ עַד הֵנָּה הַחֲסִידוּת מַה שֶּׁתָּלוּי בַּמַּעֲשֶׂה וּבְאֹפֶן הָעֲשִׂיָּה. נְבָאֵר עַתָּה הַתָּלוּי בַּכַּוָּנָה. וּכְבָר דִּבַּרְנוּ גַם כֵּן לְמַעְלָה מֵעִנְיַן לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְמַדְרֵגוֹתֵיהֶם.

אָמְנָם וַדַּאי שֶׁמִּי שֶׁמִּתְכַּוֵּן בַּעֲבוֹדָתוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ לִפְנֵי בוֹרְאוֹ, לְמַעַן תִּזְכֶּה לָשֶׁבֶת אֶת פָּנָיו בִּכְלַל הַיְשָׁרִים וְהַחֲסִידִים, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה', לְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וּלְקַבֵּל הַגְּמוּל אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַבָּא,

 לֹא נוּכַל לוֹמַר שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָה זוֹ רָעָה, אָכֵן לֹא נוּכַל לוֹמַר גַּם כֵּן שֶׁתִּהְיֶה הַיּוֹתֵר טוֹבָה, כִּי עַד שֶׁהָאָדָם מִתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ סוֹף סוֹף עֲבוֹדָתוֹ לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ:
אַךְ הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית הַמְצוּיָה בַּחֲסִידִים אֲשֶׁר טָרְחוּ וְהִשְׁתַּדְּלוּ לְהַשִּׂיגָהּ, הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם עוֹבֵד רַק לְמַעַן אֲשֶׁר כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָדוֹן בָּרוּךְ הוּא יִגְדַּל וְיִרְבֶּה,

וְזֶה יִהְיֶה אַחַר שֶׁהִתְגַּבֵּר בְּאַהֲבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְיִהְיֶה חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֶל הַגְדָּלַת כְּבוֹדוֹ וּמִצְטַעֵר עַל כָּל שֶׁיִּמְעַט מִמֶּנּוּ, כִּי אָז יַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ לְתַכְלִית זֶה — שֶׁלְּפָחוֹת מִצִּדּוֹ יִהְיֶה כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ מִתְגַּדֵּל,

וְיִתְאַוֶּה כָּל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם יִהְיֶה כְּמוֹ כֵן, וְיִצְטַעֵר וְיִתְאַנַּח עַל מַה שֶּׁמְּמַעֲטִים שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם, וְכָל שֶׁכֵּן עַל מַה שֶּׁמְּמַעֵט הוּא עַצְמוֹ, בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְאֹנֶס אוֹ בְחֻלְשַׁת הַטֶּבַע,

אֲשֶׁר קָשֶׁה לוֹ לִשָּׁמֵר מִן הַחֲטָאִים בְּכָל עֵת, כְּעִנְיַן הַכָּתוּב (קהלת ז, כ), "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". וְדָבָר זֶה בֵּאֲרוּהוּ בְּתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ (רבה פרק ד) זָכוּר לַטּוֹב,

אָמְרוּ, "כָּל חָכָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְבַר תּוֹרָה לַאֲמִתּוֹ וּמִתְאַנֵּחַ עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו, וּמִתְאַוֶּה וּמֵצֵר לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם, וְלִכְבוֹד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,

וְלַיְשׁוּעָה שֶׁתִּצְמַח בְּקָרוֹב, וּלְכִנּוּס גָּלֻיּוֹת, (זוֹכֶה) לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בִּדְבָרָיו" וְכוּ'. נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁזֹּאת הִיא הַכַּוָּנָה הַמְעֻלָּה, שֶׁהִיא רְחוֹקָה לְגַמְרֵי מִכָּל הֲנָאַת עַצְמוֹ,

וְאֵינָהּ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וּלְקִדּוּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הַמִּתְקַדֵּשׁ בִּבְרִיּוֹתָיו בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ (זוהר, ח"ג, רפא, א), "אֵיזֶהוּ חָסִיד? — הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ".
___________________________
המתחסד עם קונו – העוסק בנתינת כבוד לבוראו.

 



ביאורים

עד עתה עסקנו בצד הגלוי של החסיד - במעשיו ובאופן שפועל אותם. היום אנו נכנסים לעולמו הנסתר של החסיד – כוונתו בעבודת ה'.
בפרק ט"ז העוסק בביאור מידת הטהרה, הרמח"ל מחלק את האנשים לשלוש קבוצות. אנשים שכל מעשיהם הם על מנת לקבל פרס או כבוד,

אנשים שחלק ממעשיהם לשמה וחלק על מנת לקבל פרס וכבוד, ואנשים שכל מעשיהם שלא לקבל פרס.
החסיד אינו מתמודד עם הרצון לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס בעולם הזה אלא עובד את ה' לשמה אך גם במידה הגבוהה של עבודת ה' לשמה יש מדרגות.
יש אדם שהתעלה כבר מהרצון לעבוד את ה' על מנת לזכות בפרס או כבוד בעולם הזה, אך עדיין יש מעט אנוכיות במעשיו.

הוא הולך בדרך התורה על מנת לזכך את נפשו ולתקן את מידותיו, וכן מקווה שעקב עבודה זו יזכה לחיי עולם הבא. אף שעבודת ה' של אדם זה הינה גם על מנת לקבל שכר בעולם הבא,

הרמח"ל 'מתייג' אותו בין העובדים לשמה שכן אין הוא עובד את ה' על מנת לקבל שכר בעולם הזה.
כוונה זו בעבודת ה' היא ראויה, אך יש כוונה טובה ממנה.
כוונת החסיד היא לרומם את שם ה' בעולם ולפעול למען תיקון העולם בדרך התורה על פי רצון ה', ללא כל 'נגיעה' אנוכית,

והוא מוכן לבטל את כל רצונותיו לשם מטרה זו. כוונה זו נובעת מאהבתו הרבה לה' ולתורה.
כוונת החסיד בעבודת ה' דומה לחייל שבמהלך הלחימה, מוכן לקפוץ על הרימון ולמסור את נפשו למען המטרה הלאומית בלי לחשוב על טובת עצמו.
(ע"פ ביאורו של הרב אבינר למסילת ישרים)



הרחבות
1. אהבת ה'

שֶׁהִתְגַּבֵּר בְּאַהֲבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ – "כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו.

וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה.

ולשון סיפרי 'ואהבת את ה' וכו' אהבהו על הבריות כאברהם אביך רצונו לומר כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב 'אברהם אוהבי'

שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו" (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ג).
2. ציפית לישועה
וְלַיְשׁוּעָה שֶׁתִּצְמַח בְּקָרוֹב – חז"ל אומרים בגמרא שכאשר אדם עולה לדין של מעלה שואלים אותו 'האם ציפית לישועה' (שבת דף לא עמוד א).

רש"י מסביר שהציפייה לישועה היא הציפייה להתקיימות דברי הנביאים. הר"ן בחידושיו מוסיף – התקיימות דברי הנביאים בימיך. על כל אדם לצפות ולחכות לקיום דברי הנביאים,

והציפייה כוללת לא רק תקווה בלב, אלא גם השתדלות והגשמה בפועל, בתפילה ובמעשה.

 



שאלות לדיון
האם ניתן להגיע למדרגה העליונה שכל כוונתו רק לכבוד ה', בלי לכוין תחילה שבעבודתו יטהר את עצמו?
מדוע החסיד נדרש לבטל את עצמיותו לחלוטין כלפי הרצון האלהי?

דרג את הכתבהדירוג כתבה פרק י"ט חלק י"א: 0
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
ללא מדרגים
אתר נגיש
עבור לתוכן העמוד